חיים (צבי) פוטוק (17 בפברואר 1929 - 23 ביולי 2002) היה
סופר יהודי אמריקאי שתיאר את העולם היהודי בארצות הברית.
פוטוק נולד וגדל ברובע ברונקס שבניו-יורק, למהגרים מפולין.
השלים תואר ראשון בהצטיינות בספרות אנגלית בישיבה יוניברסיטי (1950). לאחר שהשלים
לימודי תואר שני בספרות עברית והוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים באמריקה של היהדות
הקונסרבטיבית, התגייס לצבא ארצות הברית כרב צבאי. שירת במשך כשנה וחצי (1955 -
1957), בגדודים של חיל הרפואה וחיל ההנדסה בדרום קוריאה.
אין ספק שיצירתו של פוטוק נוגעת עמוקות לחייו. ספריו, לפחות
אלה שתורגמו לעברית, עוסקים בשנים בהם ההיסטוריה עברה מהפכים קיצוניים: השפל
הכלכלי של 29 ותוצאותיו, המהפכים באירופה ועליית הנאציזם והקומוניזם, מלחמת העולם
השניה, השמדת חלק גדול מיהדות אירופה ומרכזיה הרוחניים של יהדות זו, הקמת מדינת
ישראל, מלחמת קוריאה והמקרתיזם.
עולמו הרוחני של פוטוק עשיר וזה ניכר היטב בעולמות שהוא
מתאר בספריו, עולמות המתרכזים בניו-יורק רבתי ובמיוחד בברוקלין ומנהטן. הדמויות
אותן מתאר הן דמויות למדניות, דמויות הקושרות עצמן עם העולם הדתי של העם היהודי,
עם תקומתו הרוחנית של עם זה באירופה ושמירת הגחלת לוחשת ואף לוהטת בארה"ב.
בספריו העיקריים מעניק פוטוק איכויות מרשימות לדמויותיו.
אלה דמויות העוסקות בלימודים בלתי פוסקים, דמויות הבוחרות להתבלט ואף לקחת גורל
שאינו תמיד לפי זה שבחרו להם אבותיהם. הבולטים הם דני סונדרס, בנו של רבי סונדרס,
מנהיג קהילה חרדית קיצונית בברוקלין ומתנגד להקמת מדינת ישראל. דני בוחר ללמוד
פסיכולוגיה ולהיות פסיכולוג, למרות שהיה ברור שהוא ימשיך את מנהיגותו של אביו
וסבו. בספר הנבל של דווידה בוחרת דווידה לומר קדיש על אביה למרות היותו נוצרי
ולמרות שנשים יהודיות אינן אומרות קדיש. אשר לב, בנו של השגריר לענייני היהודים
מטעם קהילתו הברוקלינאית בוחר לעסוק באמנות הציור, אמנות זרה לגמרי ליהודים חרדים
קיצונים ופחות קיצונים.
לא פעם בוחר חיים פוטוק לתאר מורי ישיבות שהם שמנה וסולתה
של האליטה ההוראתית בישיבות. התאור של השיעורים האלה והמתרחש בהם, בצורה בה מלמדים
תלמוד והצורה בה התלמידים נבחנים מביאים את הקורא לידי מתח בלתי רגיל שספק אם ספר
מתח מסוגל לספק אותה רמה של מתח.
דמויותיו של פוטוק הן דמויות למדניות, כאלה העוסקות
בעניינים ברומו של עולם, בתקופה שאינה כזו בה שורצים באינטרנט או בוהים בטלויזיה.
הקורא המקרי (של דברי) יכול להתרשם כי מדובר בספרים כבדים.
הם אינם כאלה משום שהם מרתקים, זורמים, פותחים צוהר לעולם שאליו לא נחשפים עניין
של יום ביומו. הקורא (של פוטוק) יוצא עשיר יותר, מסופק יותר ועם צער קטן שאין יותר
מהספרים האלה.
סדר הקריאה רצוי שיהיה כזה:
הדגול (או הנבחר)
ההבטחה
שמי הוא אשר לב
הנבל של דווידה
ספר האורות
הקורא המתעניין ספק אם ימצא ספרים אלה לקניה. גם בספריות הם
הולכים ונכחדים, חדשים אינם מודפסים ופה ושם הם נמצאים ביד שניה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה