הטנק/אסף ענברי - המלצה

במלחמת השחרור שעטו הסורים דרומה. משהגיעו דרומה לקיבוץ דגניה ושער הברזל נותר פתוח, היה זה תרגיל הסחה. שער פתוח אומר מלכודת. שער סגור אומר דריסה. אבל חמישה לוחמים שונים מבקשים את הקרדיט לעצירת הטנק והרג לוחמיו, כך שכל השיירה נעצרה והטנק לא נכנס לדגניה.

זהו סיפור המסגרת של "הטנק", אבל מהר מאוד הספר הופך לחמישה סיפורים של חמישה אנשים בשנות החמישים לחייהם, כל אחד וסיפורו הוא והרצון להנציח את פועלו בדגניה. לא שהחמישה חיים כל חייהם עם רעיון אחד בלבד המנקר במוחם, אבל ההנצחה בדגניה מתעתעת בהם. כך או כך, אנו למדים על החמישיה הזו ועל מעשיהם המשתלבים במדינה הצעירה, הקורמת עור וגידים. עד מלחמת יום כיפור אנחנו מגיעים ועד מבצע אנטבה אפילו. שני סיפורים זוכים להדגשה, זה של שלום הוכבאום וזה של בורקה בר לב. הראשון ממקימי הסילו בדגניה והשני מהפרוייקטים של סולל בונה באוגנדה, החזרה לישראל והקריאה לסייע במשא ומתן עם חוטפי המטוס של אייר פראנס לאוגנדה.

עד אמצע הספר נראה שענברי סובל מתסמונת התקליט/הדיסק/האלבום/הספר השני. הציפיות לאחר "הביתה" המופלא, השנון, הסרקסטי, מלא ההומור, יחולו גם כאן על הספר השני. היה נדמה שענברי איבד את זה. אבל ענברי לא איבד את היכולת לספר סיפור והוא מצליף כאן על ימין ועל שמאל, על הקיבוצים, על הפוליטיקה, על קטנות האדם ועל הריצה אחר כיבודים.

מאמצע הספר העניינים מתחממים, העניין עולה, אפילו שעד הסוף לא ממש ברור מי באמת עצר את טנק הרנו,  כל אחד מהם יכול להיות גיבור ישראל כזה או אחר.

החיסרון הגדול של הספר הוא ריבוי השמות. די מהר הולכים לאיבוד ביניהם, אבל בסוף באה הישועה.

אני אוהב כשהפרטי משתלב בלאומי, אני אוהב את הכתיבה של ענברי. נכון, זה לא "הביתה", אבל הספר מרתק בחלקו הגדול ומראה שגיבורים יכולים להיות לפעמים גם סתם אנשים טובים וישרים...

אנשים בדרכי/יצחק בשביס זינגר - המלצה

אנשים בדרכו של מי? בדרכו של יצחק בשביס זינגר, הכותב הצעיר, המתבגר והעלם. על שלושה פרקי חיים הוא כותב, בקטנותו בוורשה, בהמשך בבילגוריי ולבסוף בוורשה וסביבתה בחזרה.

יב"ז גדל במשפחה חסידית. אביו היה בעל היתר-הוראה, כך שהיתה לו "חצר" קטנה שפרנסה אותו, אנשים שהגיעו לקבל את עצתו, את פסק ההלכה שלו ואת פתרון הסכסוכים שהובאו לפניו. יצחק הקטן היה תמיד בסביבה, בעל עין בוחנת והיכרות עם הנפשות הפועלות מסביבת המגורים הקרובה.

בהמשך ועם השינויים התכופים בפולין והמלחמות באירופה, בהיותו בן 12 פרצה מלחמת העולם הראשונה, בעקבותיה נאלצה המשפחה לעבור לבילגוריי לקרובי משפחה. שם המחסור והצפיפות היו גדולים עוד יותר ויצחק המתבגר התקשה למצוא את מקומו.

בהמשך, כשהוא כבר אוטודידקט לא קטן, היומרות להיות סופר חשוב לא עוזבות אותו. אחיו הגדול הוא כבר סופר, אבל להתפרנס מזה הוא עדיין לא ממש מתפרנס. יצחק נע כל הזמן בין תקווה לייאוש, הוא חש שהמילה הכתובה איבדה מחשיבותה, אבל רוצה שאת המילה הכתובה שלו יקראו ויעריכו.

הספר מורכב עשרות סיפורים קצרים, אבל מקריאת כולם מצטיירת תמונה שלמה ומרתקת, כמו שרק יחידים כמותו אמונים על תורת כתיבת סיפורים קצרים וארוכים מרתקים. יופי של ספר לאחד מגדולי הכותבים האידיים.

התרגום המופתי הוא של אריה אהרוני.