צ'אדור נוטף מי גשם/ריטה - המלצה רפה

 

ריטה נכנסה לתודעה שלי בסערה בשיר הענק שיר אהובת הספן. לא היו כמעט דברים כאלה לפניה. בהמשך באו עוד שירים מסעירים, הכניסיני המופלא, למשל. וכך, במשך זמן רב נכנסה ריטה שוב לתודעה שלנו עם שיר אחר שיר, כשהיא עצמה שומרת על פרטיות יחסית ולא נחשפת כמו הזמרות הצעירות של היום, כשאנו צריכים לדעת איך נראית צורת השחלות שלהן.

ריטה המקסימה של היום, רק שנתיים צעירה ממני, מפרסמת ספר המביא תמונות מחייה הצעירים באיראן, תמונות כילדה סוערת ותאוות חיים. אביה תמיד הבטיח שיבוא יום ויעלו לישראל והם עלו.

מישראל היא זוכרת את לעגם של הצברים, רק לא זוכרת זאת כטראומה ואכן השתלבה היטב בחברה הישראלית.

הספר אינו אוטוביוגרפיה של ממש, רק תמונות מפה ומשם. ערכו הספרותי לא גדול, אבל יחד עם אישיותה המקסימה של ריטה ברקע, הקריאה נעימה לרוב, כמו קצפית נעימה ומתוקה לאחר ארוחה מבושמת וכבדה.

הענק הקבור/קזואו אישיגורו - להתרחק

 

הענק הקבור הינו ספרו האחרון בינתיים מ-2015 שתורגם (עכשיו 2021) משל קזואו אישיגורו, זוכה פרס נובל לספרות. רבים מציינים בסקירותיהם עובדה חשובה זו, משום שמיד תבוא הקטילה. זאת יש לזכור בתחילה, שאישיגורו הוא סופר של ספר אחד נהדר, שארית היום. עוד יש לציין, שספרים שכותביהם זכו בנובל אינם טובים במיוחד, גם לא ספרים שכתוב על כריכתם הקדמית שהם ברשימת הניו-יורק טיימס או שהם קורעים מצחוק. ספרים כאלה יש להשיב למדף ולא להביט בכיוונם שוב.

הספר נכתב בזמן לא ברור על ראשית המאה השישית, באנגליה הכפרית, בה נר המניס את החשכה נחשב לשוס גדול. ועל מה הסיפור העתיק?

ביאטריס ואקְסְל, זוג ותיק מכפר בריטוני כלשהו, חושקים פתאום לבקר את בנם בכפר אחר מהלך כמה ימי הליכה. הם זקנים ומהלך כמה ימים אינו דבר של מה בכך. מה גם, שבעקבות כאבי גיל, ביאטריס חפצה לבקר אצל מרפא זה או אחר. היא מבקרת. הדרך אינה פשוטה וכבר בכפר הראשון בו הם מבקרים יש איום של פלישת מבקרים לא רצויים. נער נחטף, אדווין שמו. הוא ניצל ע"י ויסטאן, לוחם אמיץ. אדווין נפצע פצע קל בבטנו ובשל החשש הפרימיטיבי שאף הוא יהפוך לדרקון, עליו לעזוב את הכפר עם ביאטריס, אקסל וויסטאן.

הרביעיה ממשיכה הלאה למרפא נוסף בדרך לא קלה. בדרך הם חוששים להתקל בדרקונית, מתלוננים על הערפל הלא נעים ונתקלים באביר-לוחם גאווין, ידידותי בסה"כ.

עכשיו כבר עמוד 300, העלילה חלקה כמו נייר זכוכית גס, שום דבר לא מובן, וגרוע מכך, לא מעניין כלל ולא מוביל לשום מקום.

הזכרתי בהתחלה כי אישיגורו זכה בפרס תנחומים, הלא הוא פרס נובל, פרס הניתן לכותבים כושלים, להם ספר אחד מוצלח, ההופך אותם לסופרים של ספר אחד. על ההשג אישיגורו לא חזר וכבר לא יחזור. הבריטי הזה כבר לא ילד. סופרים אמיתיים, אוסטר, מורקמי, לא זוכים בנובל. הם זוכים להערכת הקהל ולמעותיו.

האם הזוג הזקן, הילד והלוחם הגיעו לאנשהו ועשו משהו עם חייהם המיותרים? לא. הגיע הזוג לבנם? לא. האם ברור מיהו הענק הקבור? אולי זהו מין שלום קר, שלאחריו יהיה סכסוך ותהיה מלחמה בין הבריטונים לסכסונים. פוליטיקה? ממש לא.

אז מה כן? פשוט שום כלום. ספר מיותר.

הבת היחידה/א. ב. יהושע - להמנע

 

יהושע הצליח לרקוח הפעם נובלה שאין בה ולא שום כלום. זר כי נקלע לשם, היה תוהה על ההדים החוזרים אליו מן הקירות.

רקלה, עוד מעט בת-מצווה, לומדת על מוצאה היהודי עם עוד ארבע בנות יהודיות אצל רב ישראלי, המרייר עליהן. אביה אוסר עליה להשתתף במופע בכנסיה, כדי שלא ממש תחשף לנצרות. הוא גם אמור לעבור ניתוח מוח.

סבתה של רקלה קונה לה ארבע שמלות לנשפי חג המולד-סילבסטר-השד יודע מה. וכן, לפעמים שמים שומן חזיר בלחמניות האיטלקיות, למען הטעם הטוב, תרתי משמע. ולא, זה לא נגד היהודים. אולי נגד המוסלמים.

ילד בן כיתתה של רקלה, אף הוא בן גילה, חושק בה, אבל פצעוניו מחבלים בחשקיו. לילד בן שתים-עשרה אין פצעונים.

אם זה נשמע לכם סלט לא נהיר, אז יש כאן גם ונציה, גונדולייר חירש-אילם, הנהנה לשמוע ויולדי, נוצרים החוששים מיהודים ושאר שטויות.

לא ברור מה עלה בראשו של מנחם פרי, אולי גילו ומצבו של יהושע. אלא שפרי מפרסם הרבה ספרים מיותרים כדרכו בקודש. הספר עורר הד מסויים ובהדים אסיים באי-המלצה גורפת.

דבר שמתחפש לאהבה/גליה עוז - המלצה חמה

 

הספר הזה הגיע לחנויות בראשית מרס 2021, בסוף אותו השבוע שטפו הסקירות עליו את כל עיתוני סופהשבוע. הלינץ' על המת היה בעיצומו ובמלוא הכוח שיש לעיתונות. גליה עוז, הבת של, החליטה לפתוח את הפה על האב המפורסם ולשאלה מדוע ללכלך על מי שכבר אינו מסוגל לענות, אין מקום.

ספר אחר שעבר לי בראש היה המצאת הבדידות של פול אוסטר. אוסטר בא בחשבון עם אביו, גם אב שכבר לא יכול לסנגר על עצמו. אלא שבספר ההוא הבן המפורסם משתמש בכוח המילים ופה הבת הפחות מפורסמת משתמשת במילים כנגד אב שתהילתו רבה.

כשקוראים ספר כזה דברים רבים רצים בראש, וקשה לעשות סדר. בעמ' 81 גליה עוז מביאה מדבריה של מארי היריגוין (ממנה הביאה דברים רבים) ושם נאמר שאנשים כמו עוז מתיימרים למוסריות כמעט על-אנושית­. ואכן, במשך שנים נתפס עוז כדובר השמאל, האיש המכה בעמו שלו, השולט בעם אחר ומתעמר בו. על זה אפשר לומר, וכך עולה מהספר, שישראל יכולה ללמוד דבר או שניים בהתעמרות, כפי שעוז התעמר בבתו.

גליה אינה מביאה ממש דוגמאות ספציפיות "מדממות". היא מציגה את אביה כאדם לא נעים, לא אוהב, מדבר מגבוה ומניף ידו במקום בו יכול היה להשתמש במילים או בכלל לשתוק. כאב, ידעתי תמיד שלהרים יד או לעלוב בילד, זה לגדל בסופו של דבר סמרטוט. מי שרוצה לגדל סמרטוט שילך ויקנה וילדה. אפשר גם סנו.

נכון, ראוי להפריד, וכך גם אמרה עוז, בין האמן האדם לאמנותו. על מדפי ביתה מצויים ספריו של אביה. מנגד, אדם כמו עוז, סופר כמו איש פוליטי, ההפרדה מעט קשה יותר. אז מה עכשיו, קובעים שספרים כמו סיפור על אהבה וחושך או קופסה שחורה המופתיים כבר אינם כאלה?

כתב האשמה חריף, רהוט וחד-משמעי. לעמוס כבר לא יהיה העוז לעמוד מול חבר שופטים ולהשיב לשאלות כבדות משקל. נותר רק להבין מדוע האם, נילי, מוכה בפני עצמה, שיתפה פעולה בפסיביות שלה מול הבת. מעניין גם מדוע נזקקה לצאת להגנת עמוס בעלה ולשם כך נזקקה לעזרתה של הבת הבכורה פרופ' פניה עוז זלצברגר. והיכן האח הצעיר? נדמה שיש מקום לספרי האשמה נוספים. מישהו פה בטח מתפתל ללא מנוח בסופהשבוע הזה.

פעם אחר פעם הואשמה גליה בהיותה ילדה קשה ומרירה. אם לא די שחברה קיבוצית קשה לילדים כאלה, הגדלים בבית הילדים, בא אב קשה ומפורסם ומערים קשיים נוספים. גם לילדים מרים וקשים מגיעים חיי ילדות מאושרים. לא תמיד הורים הרואים את מצוקות הרחוקים, ערים למצוקות הקרובים. אבל את זה כבר אמרתי.

ואיך מסכמים? מספרים שהקופות הרושמות לא חדלות מצלצולן הדמיוני, שגם מי שלא קונה את הספר, מסתקרן לגביו, שהתזמון של כל העיתונים אין חד פעמי ממני בסיקור הסימולטני. הרי מאשימים את התקשורת בשמאלנות. האלה הברוטוסים הבאים ראשונים להעלות על המוקד את הכי מזוהה עמם?

תופעה.