הדברים/ז'ורז' פרק - המלצה חמה

העיר היא פריז, הזמן הוא תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. סילבי וז'רום הם זעיר-בורגנים. הוא בן 21 והיא בת 19, שניהם סטודנטים לשער, סוציופסיכולוגים בהווה, שזה אומר עורכי סקרים עבור חברות שצצו בדיוק לשם הטרנד החדש: פילוח.

סילבי וז'רום חולמים. הם גרים בדירה קטנה ועמוסת "דברים" ברובע הלטיני. מולם גינה קטנה ועץ יפה, פריז היא זירת הטיולים האינסופית שלהם. הם רוצים דירה מסויידת כחדשה, חפצים טרנדיים רבים ככל אפשר, תמונות וספרים ותקליטים וסיגריות ודברי מזון משובחים. הם לא מרוויחים הרבה, אבל קוראים עיתונים ככל הניתן, הולכים לבתי קולנוע, מטיילים על גדת הסן ופוגשים חברים לאכילה ושתיה.

בהתחלה זה אפילו נחמד. כעורכי סקרים הם לא תלויים בעבודות משרדיות שוחקות, חבריהם חולמים כמוהם ופריז היא בהחלט עיר בשביל לחלום ולחיות. אלא שהחיים, הו, החיים, לא תמיד הולכים בכיוון שמכוונים אליו. הדירה מסרבת להצבע מעצמה, הצפיפות מעיקה מרוב "דברים", רווחה אין ומרוב  זעירות הבורגנות, גם הארנק זעיר.

בשלב מסויים המצב הכלכלי מתחיל להרים ראשו המכוער ומגיעה החלטה לעבור לתוניס, מעבר מתבקש דאז, כמו מעבר למרוקו, לאלג'יריה ולכל מקום בו יש התחלה חדשה וחיים זולים יותר, כמו גם צרפתים, שנוכחותם עליונה על הילידים.

זהו ספרו הראשון של פרק, מתפרסם כשהוא בן 26, ספר נטול דיאלוגים, עטור חלומות. זהו מסע של חולמים, של צעירים ויפים, של אלה הרוצים חיים קלים, בעלי משמעות וחשיבות, חיים בין חפצים נעימים ובעלי חשיבות ומשמעות, ואין כמו פריז כדי לחבר בין כל אלה.

הספר מקסים, כתוב היטב, לא משעמם לרגע. הישג.

זעם/פיליפ רות - המלצה חמה

רק 6 שנים חלפו מאז סיום מלחמת העולם השניה כשמשפחת מסנר המורחבת איבדה שני בנים והנה שוב מאיימת מלחמת קוריאה על הבן הנוסף העתיד לשרת בצבא. מרקוס מסנר הוא הבן הטוב, העוזר תמיד, המוציא ציוניים לתפארה. חוץ מציונים הוא גם לא נרתע מלהוציא קרביה של תרנגולת, להכין אומצות ולבוסס בדם כשצריך. אחרי ככלות הכל, לאבא יש אטליז כשר.

האם הספר הוא על דם ומלחמה? כן ולא. הספר הוא על אב אוהב, בעל אטליז כשר בנוארק, שנלחמם על כל לקוח קבוע משום שהסופרמרקטים נוגסים בפרנסה. מרקוס הבן מסייע בידו עם סיום התיכון ותחילת לימודיו בקולג'. דווקא אז נאבקת ארה"ב במלחמה ארורה בקוריאה ודווקא אז נאבק האב בבנו האהוב רק כי זה העז לשוב הביתה לילה אחד מאוחר מהרגיל. מרקוס בוחר להתרחק מהשפעת אביו האהוב, ההופכת להשפעה ארסית ומרעילה. איך מתרחקים? עוברים ללמוד באוהיו, בקולג' מרוחק במיוחד, נידח ולא נגיש.

אבל גם בזה לא עוסק הספר, כי אם בהחלטות יומיומיות קלות ערך לכאורה, המביאות אסון בעקבותיהן. מרקוס מגיע לקולג' המרוחק, מקבל חדר לארבעה, כולם יהודים, כשמיטתו מתחת לאחר פלוסר, "טיפוס" לפי כל קנה מידה. מרקוס לא אוהב טיפוסים ובטח לא את הטיפוס הזה ומבקש העברה לחדר אחר. זו תהיה הראשונה משתיים. בשניה הוא כבר נקרא לדיקן, המבקש הסבר לכך שתלמיד מבקש שתי העברות תוך חודשיים. בסיום שיחה, אחד משיאי הספר, מרקוס מטיח בדיקן את ה-Fuck you הראשון מבין השניים. ביג מיסטייק, איך שאומרים הג'מעה. אבל בזה עוד לא הסתיימה השיחה משום שמרקוס מטיח את תוכן ארוחתו האחרונה על שטיחו של מי שזכה לקבל את ה"לך תזדיין" הראשון. זה נגמר בבית חולים, אבל הסיבה היא אחרת ממה שאתם סבורים שהיא.

בהמשך יש גם בחורה, יפה כמובן, שחתכה מה שצריך כדי להשיב את הנשמה לבורא. והסיבה? הספר לא מספר.

מפה לשם, מסנר הצעיר מביע דעתו על המנהג הטורדני, המעיק והמציק ללכת בכל יום רביעי לשיעור דת ומוסר ולהקשיב לכל מיני מנפחי שכל כחלק מהתנאי לקבל ציון לסיום התואר. יש אפשרות להתחמק מהשיעור הזה ולשלוח במקומו מישהו אחר שיחתום על טופס הנוכחות. זה יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה הממשי.

הספר אכן ספר זועם. אין בו גרם מיותר של שומן למרות הררי שומן הנשפכים באטליז ויש אפילו אחד שבא במיוחד לקנות את השומן הלז. מרקוס מרגיש שלא מבינים אותו. הוא הרי תלמיד מצטיין, בן למופת, אדם מוסרי והבטחה גדולה למשפחה שכולה קצבים. אבל תמיד מבקשים ממנו להיות מה שאינו ובמיוחד מה שהוא לא רוצה ולא צריך להיות. זה הורג אותו ולבסוף אפילו ממית אותו. רות בוחר בנובלה צנומה זו לירוק אש וגופרית על חגורת התנ"ך שהיא הגיהנום מהשטן בעבור מי שאינו ממש נוצרי ואף יהודי הוא בקושי למרות הכשרות המחמירה. למעשה, אפילו לנוצרים שיעורי יום רביעי הם כורח נוראי. אבל מה לעשות ואפילו אם אתה יהודי, שמיעת ההבלים האלה מצילה משירות בקוריאה, ובמקום למות על קידוש ארצות הברית של אמריקה הגדולה אפשר פשוט לשבת שעה בשבוע בכיסא חמים ונוח בכנסיה. ההחלטה האחרונה שקברה את מסנר הצעיר היתה התחמקות משעה עלובה זו. זה וה-Fuck you השני. כן, יש כאלה שלא יכולים לסתום את הפה אפילו כשהם 100% צודקים.

אבל רות היטיב לתאר את הכל ממני ותעשו טובה לעצמם להשיג את הספר כדי להווכח במו עיניכם.

האחרון לבית קמונדו/פייר אסולין - המלצה

ספר זה בא להעיד על זכרה של שושלת קמונדו, זו שהחלה עם גירוש ספרד וחדלה ב-1935, עם מות מואיז קמונדו, האחרון לבית קמונדו.

אסולין מביא בספר זה לא רק את קורותיה של המשפחה, כי אם למעשה את קורותיהן של המשפחות היהודיות המפורסמות, בעיקר אלה שחיו על אדמת צרפת כרוטשילד, קאהן ד'אנבר, פרר, ריינך וכמובן קמונדו.

כיום נותר רק בית נסים קמונדו בשד' מונסו 63, ברובע ה-18 בפריז. הבית פתוח למבקרים ומואיז קמונדו הורישו לאומה הצרפתית כדי ששם המשפחה יונצח לעד והבית נקרא על שם אביו ובנו גם יחד.

קורותיה של המשפחה מתחילים בגירוש ספרד, עת משפחתה נוטה לקבוע את ביתה החדש בטורקיה, כשבמשך הזמן יש גם נציגות רבת שנים בוונציה. כל המקומות הללו היו צמתי מסחר עתירי הון, כשהונה של המשפחה גדל ללא הרף, עד שנסים קמונדו האב מבקש להעתיק את מגוריו לפריז ומואיז בנו עוסק בבניה מחדש של הבית בו תגדל ותשגשג המשפה במישור מונסו בפריז. מולם מובאות קורותיהן של משפחות יהודיות עשירות הקשורות לקמונדו אם בקשרי מסחר, ישיבה משותפת בדירקטוריונים או בקשרי משפחה.

הספר מאלף. שוב ושוב מתברר שכדי להיות עשיר, ובעיקר כדי לשמור על העושר, בעצם רצוי מאוד לא לתת יד בעבודה. זה אפילו מגונה. ואמנם, משפחות יהודיות ולא יהודיות עשירות אחרות נסמכו על פריסה רחבה של השקעות הוניות, שהניבו תשואות דמיוניות. מכאן, שבזמן הפנוי הרב משפחות אלה צברו אוספי אמנות מרהיבים ויקרים ומשהתברר שלא יהיה המשך לשושלות שהלן, האוספים נתרמו למוזיאונים או שבתיהם הפכו למוזיאונים משל עצמם.

למרבה צערו של מואיז קמונדו, בנו נפל במלחמת העולם הראשונה כטיס אמיץ למענה של צרפת. מואיז קיוה להמשך השושלת, אבל תקוותו נגוזה. שאר המשפחה לא חמקה מידיהם של הנאצים.

מוזיאון קמונדו הוא דוגמה לבית שנבנה סביב אוסף אמנות. כל פריט, יהא זה שטיח, שולחן, ציור, כד או השד יודע מה, מצא מקומו המדויק בעת בניית הבית. זה עד כדי כך קיצוני עד שבמסמך הנוטריוני להורשת הבית נאסר על שינוי קל שבקלים בבית ובתוכנו. למרות זאת, סוחר אמנות החזיר לבית ב-1985 סידור ומחזור תפילה עתיקים שנקנו ע"י משפחות קמונדו. סגירת מעגל מרהיבה.

הלקוחה/פייר אסולין - המלצה

צרפת מתגאה בהיותה מדינת החירות, האחווה והשוויון. ככה למדנו בשיעורי ההיסטוריה וכך רוצה צרפת שנאמין. אבל הצהרות לחוד ומחשבות פרטיות לחוד.

המספר הוא ביוגרף. באחת הבדיקות שהוא עורך בנוגע לעברו של דזירה סימון, סופר מפורסם שהואשם כאילו היה בעל עבר יהודי תחת הכיבוש הנאצי, מתגלים דברים מסמרי שיער. פתאום תשומת הלב מוסטת מהסופר המפורסם לעניין פרטי של הביוגרף החוקר. מה שמתגלים אלה מכתבי הלשנה בכמויות מעוררות פלצות, מכתבים המבקשים לפגוע ביהודים בכלל, ומכתב מסוים המבקש לפגוע, ואף פוגע, בקרובי משפחתו של המספר הביוגרף.

אחד מקרובי המשפחה שרד מהמחנות, חזר וקיבל בחזרה את עסק הפרוות המשפחתי. בנו ממשיך את דרכו. המספר נפגש עם הבן, מספר לו מה מצא ומבקש לדעת אם שם מסוים, שם של כותבת מכתב ההלשנה, מדבר אליו. מדבר גם מדבר, עונה הבן. הרי זו לקוחה ותיקה שלנו.

כאן מתחיל מחול שדים. הזמן הוא שנות התשעים בפריז, המלשינה עדיין חיה והביוגרף מבקש לבוא עמה בחשבון לגבי עברה. כמו שהלאומי והפרטי בצרפת אינם מתיישבים תמיד בתואם מוחלט, גם העניינים כאן אינם פשוטים.

אסולין רקח בנובלה שלפנינו עולם ומלואו. זהו הרומן הראשון שלו והוא מבקש לבוא בחשבון עם תקופה אפלה במיוחד בדברי ימי צרפת, תקופת שיתוף הפעולה עם הכיבוש הנאצי, הסגרת יהודים שחיו עמם בשכנות, שהיו ידידיהם, שכניהם, שבאו עמם בקשרי מסחר פורחים ופתאום כלום.

המספר אכן מתעמת עם המלשינה, אבל מה שיוצא הוא כלל לא מה שתוכנן. כתוב היטב ומרתק.

מצב גבולי/פייר אסולין - המלצה חמה

פייר אסולין עוסק בכתביו בביוגרפיות לרוב. גם אם אלה אינן ביוגרפיות, עיסוקו בסיפורים משפחתיים בן העבר. זה ניכר בכל דבר שהוא כותב, גם כאן.

הסיפור שלפנינו לא הדוק עד סופו, לא כל מהלך הגיוני במאה אחוז גם במסגרת הז'אנר, ז'אנר הספרות האפלה. בכל זאת, אסולין כותב נהדר וגם מה שכתב לפנינו לא שונה.

מר דה שמייה, אחד מאצולת פריז ומבכירי הדיפלומטים שם, מזמין עבודת הרכבת אילן יוחסין למשפחתו. אנו פוגשים את פרנסואה מארי סאמסון בדרכו בקו 6 במטרו, התחבורה הציבורית של פשוטי העם, לטכס הסרת הלוט מעל אילן היוחסין. ערב שהוא מסיבת קוקטייל.

הספר נפתח במתרחש במטרו, על שלל מוזרויותיו, ולרגע לא ברור להיכן נקלענו. אקדח במערכה הראשונה וכד'. סאמסון מצליח להגיע בזמן למרות התקלה במטרו ועוד תקלה או שתיים והערב מתחיל. אסולין מיטיב לכתוב ומפי סאמסון אנו לומדים אריסטוקרטיה מהי ומדוע פשוטי העם ימשיכו לעד להלך בקו מקביל לאותה אצולה, אך לעולם לא באמת יהיו שם.

למרות שהערב הוא ערב מוצלח פחות או יותר, סאמסון מבין שהוא נקלע להצגת תכלית של אנשים מסוג אחר, רק כי הוא עשה עבורם עבודה. עבודה נוספת מחכה לו שוב עבור אותה משפחה.

דה שמייה מזמין שוב את סאמסון והפעם הוא משביע אותו בחומרה לשמירה על חשאיות מוחלטת, טבע שני אצל אדם כסאמסון, שגילוי סודות הם פרנסתו הבלעדית. גם הפעם מדובר באילן יוחסין, כביכול הפתעה לאשתו של דה שמייה, אינז דה שמייה.

מדובר, אחרי ככלות הכל, בעוד עבודה, בעוד אילן יוחסין, בהפתעה לאישה. מהר מאוד מתגלה העניין שלא תמים בכלל. זאת יש לדעת, נישואים בין משפחות אצילות עתיקות היו ועדיין קיימים כדי לחבר כסף לכסף, כסף לכוח וכוח לכוח, רצוי הכל עם הכל. אז מה בדיוק מפריע לדה שמייה אצל משפחת אשתו? ולמה בדיוק באותה עד מתחיל בנם בן ה-14, סיקסט, לרדת מהפסים?

אסולין הוא סופר צרפתי יהודי, עובדה שאינה מוזכרת בכדי, בטח לא כשמודבר גם בספר הזה. די לחכימא ברמיזא.

הספר כתוב נהדר, גם עניינים של מה בכך זוכים לעין בוחנת ותובנות מרתקות. מומלץ בחום רב.