אהרון, גיבור הספר, עובר 4 שנים של אי התבגרות מגיל 11.5
ואילך. גופו לא גדל וזה מקור לצרות לא קטנות.
אבל זו פשטנות לשמה. זה אולי נכון כשלד העלילה, אבל לא כל
הסיפור. מה שחשוב זה האם לקרוא את הספר הזה או לא.
התשובה החד משמעית, הצלולה ושאינה משתמעת לשתי פנים היא: לא
יודע. אם מישהו מחפש ספר עצוב אך לא מדכא שיקרא ישר את אלה תולדות. אם מישהו מחפש
ספר מדכא וקשה שיקרא את הספר המרתק הזה. זה ספר שלא עושה הנחות ולו לרגע לקורא. זה
לא שהשפה לא עשירה, זה לא שאין רגעים קומיים. הספר אינטליגנטי, השפה עשירה אבל
הכובד, הכובד. 60 העמודים הראשונים קשים וכתובים כרוב הספר בסגנון זרם התודעה.
היכולת הפנומנלית של גרוסמן לכתוב 3 עמודים רצופים כפסקה אחת בוודאי לא מקלה וזה
מקשה לדלג על פסקאות בסגנון המשפט הראשון והאחרון.
60 העמודים האחרונים לקוחים ממוחו של ילד שנקלע שלא בטובתו
למסע פרנואידי מדכא, ששזורים בו סכיזופרניה ודיכאון גם יחד. התקווה לא מנצה בסוף,
רק סיום כבד וסתום.
השאלה העולה היא האם אמצעיתו של ספר שווה את כובד ההתחלה
ודיכאון הסיום. ברור שזה ספר משובח. השאלה היא, האם זה גם ספר חובה. אם והיום
איננו כלה הוא ספר המותיר אחריו זיכוך, ספר הדקדוק הפנימי מותיר אחריו כובד פנימי
ללא נשוא. זו בפירוש לא אנטי המלצה, אולי אזהרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה