ספריו של צוויג אינם חדשים לי וכך גם לא צורת הכתיבה
הקצבית, נטולת השומן המיותר והמרתקת. אבל לספר כביר כזה לא ציפיתי. נדמה שהלב פעם
בכבדות והנשימה נעתקה. במילים אחרות, לא ספר ללוקים בליבם, בנשמתם ובנפשם.
סגן אנטון (טוני) הופמילר, קצין בחיל הפרשים אי שם
באוסטריה, מעביר את זמנו בחברת קצינים אחרים בבתי הקפה בעיירה וזו לכאורה פסגת
הבילויים שלהם ערב ערב. איכשהו, חבר מסדר להופמילר הזמנה לנשף בארמונו של
קקשפאלבה, האציל המקומי העשיר. הופמילר מגיע לשם ואכן המקום מקסים, המזון משובח,
המוזיקה מרנינה והבילוי משובב נפש. הסגן המיטיב לרקוד מזמין אשה זו ואשה אחרת
ונזכר מאוחר למדי כי לא הזמין את בתו של בעל הבית לריקוד. הוא פונה להזמין אותה,
אך שוד ושבר, מתברר שזו נכה ברגליה והמבוכה גדולה וקשה. הסגן הצעיר בוחר לברוח, אך
מוזמן שוב למחרת, מבקר והופך בסופו של דבר לידיד המשפחה.
הופמילר מתחבב על אדית הבת, אילונה האחיינית של האב ועל האב
עצמו, הרואה עד כמה רווה אדית הנכה נחת מביקוריו המלבבים של הקצין הצעיר. אבל מה
שהתחיל כביקורים של אחר צהריים וערב בארמון, כשעות קסם עבור כולם, הופך למשהו אחר
לגמרי עבור האישה הצעירה בת ה-17, הנכה בגופה, אבל לא בנפשה.
מכאן מתחילה סחרחרת של גילויים בנוגע לרגשות הבת, למוצאו
ה"אצילי" של האב, למעורבותו של הרופא קונדור ב"ריפוי" הבת
ולבסוף אנו עדים לבריחת הסגן הצעיר מהעיירה הקטנה, בריחה מרגשות שהוא נחשף אליהם,
אך אינו מוכן שייכפו עליו, מעשה של אונס ממש. הסוף הטרגי מתערבב בטרגדיה הכללית של
מלחמת העולם הראשונה.
לפנינו, אם כן, ספר שעוסק בקוצר רוחו של הלב של רבים
ממשתתפיו. רוחו של הלב מתקצרת גם אצל הקורא, כשמועקה כבדה מלווה את הקריאה, סוחפת
את הקורא אל מעמקים לא נודעו. לצוויג כשרון להציג מצבים נפשיים מורכבים בצורה
מעוררת השתאות. ספר חובה בכלל ולחובבי צוויג במיוחד. ענק, קסום, משכר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה