יש דבר כזה הקרוי תסמונת האלבום השני ובדר"כ מתכוונים
לאלבום מוזיקלי שני. אפשר כמובן לשייך את זה גם לספרים ולתהות האם נפלנו על ספר
שני פחות טוב מהציפיות שעורר הספר הראשון. יוסטון, יש לנו בעיה.
4 שנים רצופות (עם כתיבת שורות אלה) עמד ספרו הראשון של
יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, בעשיריה ואפילו בחמישיה הפותחת של רשימת רבי
המכר בסוגה העיונית. ולא בכדי. הספר הראשון הוא חיבור מרהיב של תולדות האנושות,
אותה אנושות שהחיטה בייתה אותה. לא יודעים על מה אני מדבר? כנראה אתם מהבודדים
שטרם קראו.
הררי לא נח על זרי הדפנה ומיד ניגש לספר השאפתני לא פחות,
ההיסטוריה של המחר, שם עם אוקסימורון, עם הבטחה ועם ציפיות. האם ההבטחה קוימה? האם
התממשו הציפיות? התשובה פתלתלה וגורמת לי להתפתל, אבל לצאת בתגובה חד משמעית
לגמרי: כן ולא.
הספר הראשון עמוס תובנות, בעל היקף פנומנלי, כתיבה אקסטרווגנטית
וחזון אימפריאלי. זו גם היתה הביקורת נגדו: ההיקף, הירי לכל כיוון, העיסוק בדברים
שבהם הכותב לא מתמחה דווקא. ביקורת נכונה, אבל קטנונית עד כאב, זניחה ונשכחת. זה
היה חיבור מרהיב בכארבע מאות ומשהו עמודים, בלי כחל ושרק, בלי סחור סחור, ישר
בפרצוף. ללקק את האצבעות. האם אחרי ספר כזה יכול לבוא אחד נוסף?
הררי מוכיח שכן.
הספר שלפנינו בהחלט נופל בתסמונת האלבום השני, אבל זה
בגללנו, משום שאנו המוגבלים ביכולת לספוג מידע אותנטי רב כל כך, נכון כל כך, מרהיב
כל כך, רהוט וזורם.
הפעם שאף הררי גבוה יותר ורחוק יותר, הניח את האנושות
שנבנתה אט אט והגיעה לקרשצ'נדו אליו הגיעה עם שואה של שישה מיליון יהודים מתים
ואייפון 6 (וסליחה על ההשוואה, אבל זה ככה, לטוב ולרע) ונסע הישר אל המחר. ומתי זה
מחר? זה היום שאחרי היום, כשהררי מודה בעצמו שקשה לחזות את חמש השנים הבאות
וחמישים זה בכלל לוט בערפל ואפילו לא פתגם על המצאותם של נביאים בעירם.
אבל המחר זה תקווה, זו יכולת טכנולוגית מרהיבה, זה התפוצצות
מידע, מידע ממנו לראשונה מרוויחים כולם וככל שיהיה ממנו יותר, הרווח ממנו יהיה רב
וסינרגטי יותר. אחד ועוד אחד כבר לא יניבו (רק) שניים. הררי אף נועז מזה ומדבר על
אופציות כמו חיים ארוכים ובריאים, על הנחת כזב הדת בצד, על אלימות מועטה יותר
וזכויות אדם רבות יותר. כל זאת הוא כותב מתוך כאן ועכשיו, 2015, עם דוגמאות חיות
מהשטח, אבל, ויש אבל, מנבאים שב-2050 האסלאם תהיה הדת השניה בגודלה בעולם וב-2070
הראשונה. זו דת לא סובלנית, שואפת התפשטות ורצח וכל היופי שמבטיח לנו הררי קצת
עולה בעשן השמיימה: "לאנשים שלא נולדו לתוך האסלאם, האסלאם הרדיקלי מציע עוד
פחות. קשה יהיה לשכנע יוונים מובטלים או הייטקיסטים מתוסכלים בקליפורניה שהאסלאם
הוא התשובה. האסלאם הרי בקושי מבין את השאלה... האסלאם הרדיקלי נמצא בעמדה חלשה
עוד יותר מהסוציאליזם. הוא עדיין לא השלים אפילו עם המהפכה התעשייתית של המאה ה-19
– קל וחומר שאין לו משהו רלוונטי לומר על הנדסה גנטית וננוטכנולוגיה". אמירות
חביבות להפליא.
אם עד עכשיו לא הובן, מדובר בספר בועתי. הכתוב בו, בעיקר הניצחון על המחלות והעוני והסבל,
אמורים לגרום לנו לשאוף לעולם מרהיב ומרענן שכזה. לכאורה, למה שלא נרצה לשאוף
לעולם שכזה? שוב, יוסטון, יש לנו בעיה. בחלקים גדולים מדי של העולם הדת מתחזקת,
בעיקר חלקיה הלא נחמדים, העוני שריר וקיים, תאוריות כמו שכר ועונש עדיין קיימות,
בעיקר במובן הזה שאם הכל נחמד וטוב הרי שעונש חייב להגיע. מייגע.
האם האנשים הנכונים קוראים את ספריו של הררי ומוכנים באמת
לשאוף אל מחר פחות מייסר, מחר שבו ימגרו את הסבל וירדפו אחרי האושר? בינתיים יש
יותר אנשים לא נכונים מנכונים, הנכונים נחשבים הזויים או פוליטיקאים כושלים ולרוב
סובלים מחסרון כיס מדכא.
והשורה התחתונה והבלתי מגמגמת? ספר מרהיב הנופל במלכודת
מרהיבותו של הראשון. ומי גרם ליופי הרב הזה? התודה והברכה לפרק השלישי המרהיב,
המסכם הכל, המביא תובנות נשגבות כל כך, רק נותר ללקק את האצבעות.
על מה יכתוב הררי בספרו הבא?
