למות בגיל 37 זה קצת מוקדם.
רגע רגע.
יש חיים שפשוט לא שווה לחיות אותם, לכן למות בגיל 37 זה מתבקש.
מורן היתה בת 12 כשהמוות חדר אל חייה השלווים יחסית. חיי אביה לא היו שלווים והוא היה חולה ומת לאחר תקופת חולי ארוכה. בנסיעה השניה של מורן לחו"ל עם אמה, מדריך הטיול איציק התחבב על מורן ועל אמה, בא לגור עמם ומורן חשבה שזה רעיון נהדר. גם איציק חשב כך ואף נהג בחירות מוחלטת ברצונותיו המיניים, נכנס בחופשיות לחדר הרחצה בו היתה מורן, ליקק את פטמותיה הרכות המים החמים וביקש את ידה על הזין הזקור שלו. מורן לא ממש התנגדה ומכאן מתחיל סיפור לא קל, התחלה מוזרה, יש לומר.
מורן היתה מאז ומתמיד תאבת חיים, חיפשה ומצאה תחליף אב, אף שותף למיטה נעשה בצורה זו עד שחברה טובה הכניסה לה לראש שיש בזה יותר מטעם רע, אפילו איסור מוחלט.
או אז נעשה ניסיון להרחיק את איציק, לא עניין קל כשהאם רוצה את איציק בבית, אף צופה בהם בשעשועי המיטה, מה שמשעשע בעיקר את איציק, ופעם האם אפילו שותפה שלישית לאסור האסור הזה.
מהניסיון להרחקה ועד לקפיצה הגורלית מחלון ביתה, קפיצה בה שברה חוליות בגבה ועוד פגיעות בידיה, נערמו גם פגיעות מצד בתי המשפט, העובדים הסוציאליים ואף אשפוזים למיניהם. היו גם נקודות אור כמו עורך הדין שלה והפסיכיאטר שטיפל בה בשנותיה האחרונות.
כל אותה העת, נשמתה המרוסקת מפגיעותיו הרעות של איציק נעה מרצון ברזל מצדה של מורן לחיות את החיים האלה במלואם, ללמוד, ללמד, להדריך, להשתתף בחוגים. אבל שיקום מצויין בבית לוינשטיין מאותה קפיצה גורלית ושנים מיחסית טובות, פתאום החלה בגידת הגוף וכאבים בלתי נסבלים הובילו אותה אל חיק דיגניטס והרצון לסיים חיים של נערה שלא הגיעה לה למות בטרם עת. כל הזמן הזה הכל הוכנס בכתובים והחלק הייצוגי הוצג בספר הקשה והמאיר עיניים הזה.
הייחוד של הספר הזה הוא בכתיבה המצויינת מכלי ראשון, ההכרה שדבר מהנה הוא בהחלט אסור בגיל מסויים וצריך להתנער ממנו ולנער נערות אחרות, לזרז בתי משפט ומה לעשות, גם לנהוג בני האדם כמה מצער, מנהג של חשדהו וחשדהו. מורן מעוררת הזדהות חזקה ומותה בטרם עת מזעזע.
צריך להפוך ספר כזה לספר לימוד חובה למרות ואולי בגלל היותו גלוי שכזה.
