עוד בטרם מלאו לנפוליאון 30, מצאו שליטי צרפת צורך לשלוח את נפוליאון בונפרט למזרח התיכון וזאת במטרה לעכב את הבריטים בדרכם אל הודו ומהודו. זו היתה השליחות הרשמית, והלא רשמית מדברת על הרחקת איש הצבא השאפתן הזה מהבירה הצרפתית.
ממצרים נפוליאון סב לעבר ישראל, כבש את יפו בקלות, את חיפה ורצה להמשיך לעיר הנמל הבאה, בה באופן טבעי יחנה ויישכן את צבאו, עכו. אלא שבעכו חיכתה לו עיר בצורה שעל ביצורה עמל דה פליפו, יריבו בעבר בלימודיהם המשותפים באקול מיליטר בפריז ועתה עריק לעת מצוא. על העיר שלט אל-ג'זאר, ה"קצב" של עכו ושליחו של הסולטן העות'מאני. ולמה "קצב"? זאת משום חיבתו לקצוץ אוזן או אף למי שהרגיז אותו. לעיתים הוא מוציא גם עין, אפילו לפרחי, יועצו הקרוב.
כדי לקצר סיפור חשוב, אבל לא ממש מעניין, אציין כמה נקודות חשובות:
- · כל הסיפור נמשך חודשיים, בין מרס למאי 1799
- · נפוליאון חשב לכבוש את עכו ולהמשיך בכיבושו ככל הניתן מהאימפריה העות'מנית ולשוב לצרפת דרך היבשה
- · הבריטים שונאי צרפת סייעו לאל-ג'זאר, כמו גם דה פליפו, לחזק את עכו ולהתנגד לנפוליאון
- · השנאה אל אל-ג'זאר באה מצד אנשיו כמו גם מצד מתנגדיו יחדיו.
בסופם של חודשיים אלה, נפוליאון שב למצרים, מותיר את עכו הרוסה, אבל בצורה. חליחל מילא בתוכן את החודשיים האלה החשובים, שהציגו בפנינו את הדרמה על עכו. לחובבי דרמות היסטוריות זה יכול להביא לשעות של קריאה, אלא שמכל הדרמה יזכרו רק זקן בן שבעים, אדם לא נעים ומפחיד, השולט על עיר לא חשובה ולבסוף זנוחה במסע ההתקדמות של אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה, נפוליאון. לא ברור למה הסיפור הזה טוב.
