פריחה שנתאחרה/אנטון צ'כוב - המלצה

צ'כוב כתב בעיקר סיפורים קצרים והספר הזה מכיל ארבעה כאלה. לא אתעכב כמעט על אף סיפור, רק אציין כמה דברים המאפיינים את כל הסיפורים ובכלל את כתיבתו של צ'כוב.

אני לא אוהד של הספרות הרוסית, המרבה להג ושמות רבים, כמו גם מבחר נושאים מצומצם. את צ'כוב אני אוהב. הוא ממעט בלהג, כל משפט במקומו ומענג לקרוא אותו. בארבעת הסיפורים שהתקבצו בספר הזה כל הדמויות חשות שהן אינן במקומן, לא בזמן, לא כלכלית ולא בעיתוי הופעתן על במת העולם. כולן כואבות כאב כלשהו, יהיה זה אהבה, מעמד, מצב כלכלי או מוות קרב.

הסיפור הרביעי, מעשה משעמם שמו, עוסק במרצה בכיר, פרופסור לרפואה בשנות השישים לחייו, המרגיש כי סופו קרוב. סיפור מקסים המתאר בגוף ראשון כיצד הוא בונה את הרצאותיו בכיתה בבחינת המשפטים הראשונים המביאים את שאר ההרצאה, החידודים, השנינות והאנקדוטות ברצון שלא לשעמם את התלמידים. קסם של תיאור. אני כבר לא מדבר כיצד אותו מרצה יורד על הספרות הרוסית ומשמיץ אותה. זה היה חביב עלי מאוד.

ב-248 עמודים מצליח צ'כוב להכניס אותנו לעולמם של הבלתי מרוצים, כשאליהם נספחים תמיד העלוקות האוכלות על שולחנם בלי בושה מעשה יומיומי. יש כסף, יש מעמד ולפעמים אף תהילה בינלאומית. נחת וסיפוק אין. יכול להשמע מדכא, וזה אכן כך. אל תמנעו מעצמכם את הקריאה.

תחת שמי ארגמן/מארק סאליבן - המלצה רפה

תחת שמי ארגמן מכיל סיפור אישי חזק המסופר בספרות רפה. (ג'וז)פינו לֶלה הוא נער בן 17 ממילנו בשלהי 1943, עת צפון איטליה נכתשת ע"י בעלות הברית. גנרל ליירס הוא נציג גרמניה באיטליה, אחד המתפאר שהוא יושב לשמאלו של היטלר לא ומקבל פקודות משר החימוש אלברט שפאר. במילים אחרות, על פיו יישק דבר.

פינו ללה מצטווה ע"י אביו ובעיקר אמו, לנסוע לקאזה אלפינה, היכן שהוא מבלה כל חופשת קיץ. הפעם הוא מסרב משהוא סבור כי אינו עוד ילד. אבל אמו חושבת שהרחקתו ממילנו תיטיב עמו ותשמור על בטחונו. הוא מגיע לשם עם מימו אחיו הצעיר יותר בן ה-15. האב רֶה מקבל אותו בשמחה ומתחיל לאמן אותו בהליכה בהרים לפנות בוקר, במסלולים ההולכים ונעשים קשים יותר ויותר. בתחילה פינו אינו מבין את סיבת האימון הזו, אבל אמונו באב רה רבה עד שמתגלה הסיבה. עד מהרה הופך פינו למבריח יהודים מאיטליה לשוויץ הנייטרלית.

במשך כמה חודשים עוסק פינו בהברחות עד שובו למילנו כשהוא כמעט בן 18. במילנו מכריחה אותו משפחתו להתגייס מן הטעם שישרת במילנו ולא יסתכן רחוק יותר כלוחם או פרטיזן. מפה לשם, פינו הופך לנהגו האישי של גנרל ליירס בהיותו דובר שלוש שפות: איטלקית, אנגלית וצרפתית. עבור ליירס הוא מתרגם מאיטלקית לצרפתית ובשל הידע בנהיגה הוא גם משמש נהגו וגם מרגל עבור בנות הברית.

בין לבין, הוא שב ופוגש את אנה בת ה-24, אותה פגש שנה קודם לכן והציע לה ללכת לסרט. לה כמובן לא היתה כוונה ללכת עם צעיר ממנה לסרט, אבל הגורל שב ומפגישם והפעם היא משרתת את דולי, פילגשו של הגנרל. אהבה גדולה ניצתת בין פינו לאנה.

כל מה שעיניו של פינו רואות במסעות הרבים שעורך הגנרל עובר לדודו ומשם הלאה.

שנת 1945 מתחילה וברור שהתבוסה של הגרמנית ברורה, אם כי המלחמה לא שוככת. פינו עד לזוועות, חלקן עם נגיעה אישית.

דווקא אחרית הדבר, כשמארק סאליבן המחבר מחזיר אותנו אל הדמויות האמיתיות ומה שהתרחש עמן מאז סיום המלחמה מאיר עיניים ומרתק.

סאליבן מנסה לכתוב ספר המתאים לתסריט ולאמריקאים בפרקים קצרים. זה ניכר היטב. גם אם מהספר תצא סידרה, ניכר היטב היכן תהיה הפסקה לפרסומות. זה לא היה מפריע אילו הספר לא היה כתוב באמריקאית והיחס למושא הכתיבה ולאיטליה לא היה כל כך מתנשא.

מה שעבר על פינו ועל איטליה מצדיק סופר מוכשר יותר ועלילה מהודקת יותר מזו של סאליבן. אם לא מפריע לכם לקרוא תסריט באמריקאית, אתם בטח תהנו.

פרידה מירושלים/אביגדור דגן - המלצה

מי שקרא את ליצני החצר של דגן זוכר כיצד ארבעה שרדו בזכות היותר צוות הבידור היהודי של מאיור קוהל הגדול במחנה הריכוז. עתה לפנינו מעין המשך, אבל רק מעין.

מנחם זאלץ הוא בעל קיוסק בממילא המוזנחת, המהווה מקום לקנות מאכל פשוט ובעיקר שתיה. אבל אלה רק תירוצים. אלה הבאים באים לעצור בקיוסק הוותיק מאוד, להחליף דעה, להתחדש מידיעה שטרם פשטה ובעצם זו אתנחתא לרבים מדיירי האזור. כשמתחילות העבודות בממילא, למה שיום יהיה רחוב מהודר מול כפר דוד ולא רחוק משער יפו, עסקים רבים יתפנו, כולל הקיוסק של מנחם זאלץ. משזאלץ הולך לעולמו, כהנא, לשעבר השופט כהנא, המספר את סיפור שלפנינו, בא ללוויה ובדרך נס ניצל כשהוא מסרב להסעה ברכב שדקה לאחר מכן מתרסק ונהגו נהרג. כהנא מחליט שבגיל 67 זה בדיוק הזמן לצאת למסע פרידה מירושלים. מישהו מאותת שהזמן קצוב.

אלא שכהנא, איש שלא זכה למגע אישה בחייו ובעצמו גיבן, יחווה הפתעה גדולה. איכשהו הוא מגיע לביקור חולים בבית החולים ושם הוא פוגש את ד"ר יהושע זיבנשיין, עוד אחד מארבעת ניצולי ליצני החצר ומי שהציל את רגלו  וכך את חייו, והפתעה גדולה לשניהם. עשרות שנים הם חגים במעגלים בירושלים ולא נפגשו. זיבנשיין אלמן וחי לבד, הוא שומע את סיפור הפרידה של כהנא ומשכנעו להיות חלק מצוות בית החולים בתפקיד אוזן כרויה ונותן עצות לחולים במחלקה האונקולוגית, כנראה מנחמות.

ואת מי פוגש כהנא בבית החולים? את קלרה, האישה הראשונה בחייו. לא אספר מה קרה בהמשך, האושר גדול לשניהם, אבל ענן מעיב על הד"ר. הפרידה מירושלים הופכת לכפולה והספר המתוק הזה נגמר.

כל זאת קורה ב-1993, משהסכמי אוסלו נחתמים והתקווה הופכת לשפיכות דמים איומה.