יום שבת, 18 בנובמבר 2023

דלעת מוצב אחד בלבנון/מתי פרידמן - המלצה חמה

 

בדרך כלל איני נוהג להכניס את העולם המתרחש בחוץ לתוך הסקירות שלי. כך נותרו מחוץ לסקירות שלי שנות הקורונה וגם עניינים קלי ערך יותר. עכשיו תבינו למה אני מציין כל זאת.

סקירה זו נכתבת במלאת שישה שבועת לפרוץ מלחמת חרבות הברזל, עת פרצו חיות-אדם את הגבול העזתי. מאות ואולי אלפי אנשים פרצו ליישובי עוטף עזה כדי לרצוח ולטבוח בכל מי שפגשו. הם עשו זאת בחדווה גלויה ואף טרחו לצלם. שמות רבים ניתנו לתופעה הזו. לא כאן המקום לפרט. אני מציין פרטים אלה משום שנפל לידי הספר דלעת, שמו של מוצב הסמוך לנבטיה שבדרום לבנון, במה שנקראה רצועת הביטחון. רצועת הביטחון נקבעה דה-פקטו כרצון מצדנו להגן על יישובי הצפון מהחיזבאללה של אז. המוצב הזה ב-1994 היה אחד הבולטים בגובה, בחלק היותר מזרחי של רצועת הביטחון. ברצועה זו נהרגו דרך קבע חיילים שלנו ואז קם ארגון ארבע אימהות, ששם לו למטרה להשיב בנים לגבולם משום שרצועת הביטחון אינה ממלאת את תפקידה באמת, ובמקום להגן על יישובי הצפון, חיילים נופלים לשווא. היו שהגנו על הארגון והיו רבים שראו בו ארגון שמאל מזיק. עד למקרה הבא.

כשפרצו העזתים ליישובי העוטף והחלה מלחמת חרבות הברזל, מיד היתה תחושה שאין מישהו בישראל שלא הכיר מישהו שהיה שם בין המתים, הפצועים והחטופים. זה בדיוק מה שנאמר בספר שאני מסקר כאן על המקרה הבא, הלא הוא המקרה של אסון המסוקים, בו נהרגו למעלה משבעים חיילים, כשפתאום באמת נוצרה התחושה שאין לנו מה לחפש שם ושאין מי שלא מכיר מישהו שהיה באסון הזה. השעה חמש דקות לשמונה בבוקר, אני אמור להיכנס לכיתת לומדי מחשב. על הצג בנייד האחיינית שלי. ההודעה שלה היכתה בי כמו רעם: גיל אייזן מת במסוק אתמול.

איך מתייצבים מול כיתה ללמד, להתבדח, לתת תחושה שהכל נמשך בבוקר אסוני שכזה? צמרמורת ודמעות גם עתה.

בדלעת נמצאים חיילי נח"ל. גם מתי פרידמן היה אחד מהם, הוא המספר את סיפורו של המוצב המסוכן הזה. החלק הראשון הוא של אבי אלתר, חייל חובב ספר, בחור קשוח שקבלת מרות אינה דרך חייו, אך יעשה הכל על הצד הטוב ביותר. הוא לא שרד.

המשך הספר אינו נוגע בפוליטיקה. פרקים קצרים מעבירים את הלך הרוחות במקום המסוכן והמיותר הזה, בשכונה המסוכנת בה מצויה המדינה שלנו, ולמרות שהספר המשובח הזה היה עומד בפני עצמו שנים, לקרוא בו עתה מתקבלת תחושת דז'ה וו חריפה למה שמתרחש עתה בחוץ, למקבריות המתרחשת באמצע קריאת הספר: אזעקה.

הספר הזה הזכיר לי ספר אחר, במערב אין כל חדש של צעיר אחר במלחמה נוראית ומיותרת, אריך מריה רמרק. גם שם תהה הכותב על מה ולמה נלחמים אנו הצעירים בצעירים אחרים ממול. מופת ציינתי את הספר ההוא.

מתי פרידמן עוזב את הצבא עם תום שירותו, פונה ללימודי אסלאם, מתחיל לכתוב את הספר הזה ובראשו צץ רעיון. הרי מקנדה בא ובאמתחתו דרכון משם. מדוע לא יבקר בלבנון שוב? והוא אכן עושה זאת כתייר קנדי, כולל ביקור בדלעת ובמסעדה אותה ראה לא פעם מהמוצב ביישוב ממול. הדג היה יבש, הביקור היה שווה הכל.

יום שישי, 17 בנובמבר 2023

בקרון החתום/דן לאור - המלצה חמה


 

בקרון החתום הובל פוגל אל אושוויץ מדרנסי שמצפון לפריז.

זוהי הביוגרפיה שהוציא דן לאור למשורר והסופר, בסדר הזה, דוד פוגל. אני לא קורא שירים, אבל הספרים שכתב פוגל, חיי נישואים ורומן וינאי, היו לא פחות מפנומנליים. פוגל נולד בסטנוב שבאוקראינה, דיבר פולנית, גרמנית, צרפתית ולמרות כל אלה כתב בעברית ומאוחר יותר תרגם שירים גם ליידיש. אדם רב לשוני מוכשר, שלא עסק בשום משרה בחייו.

פוגל נולד ב-1891 ובטרם מלאו לו 53 כבר הובל ברכבת לאושוויץ וחייו באו אל קצם. פוגל עבר בחייו לא מעט. בעצמו חולה שחפת נישא לאילקה חולת שחפת קשה אף היא. חייו עם אילקה לא היו מהטובים, בלשון המעטה, ובין בית מרפא אחד לשני, הכיר את עדה נדלר אהבת חייו, לה נישא בעודו נשוי לאילקה המאושפזת באוסטריה, בביקור של שניהם בתל-אביב. עדה ודוד שקלו להשתקע בפלשתינה, אלא שפוגל, שכאמור לא עבד בחייו בשום עבודה מסודרת, למעשה, גם לא בעבודה לא מסודרת, לא מצא פה את מקומו וחזר לפריז.

בעודו מחפש בצעירותו את מקומו באוקראינה ולא מוצא, פוגל עובר לאוסטריה  והופך לחשוד לאפשרות לפגיעה במאמצי המלחמה בהיותו כביכול רוסי המצוי באוסטריה, המצויה במלחמה הגדולה. כחשוד הוא נכלא זמנית, מחפש כל חייו מקום לגור בו, קרנות שיתמכו בו כמשורר המפרסם גם בישראל וגם בכל מדינה בה הוא נמצא, ומוצא קשרים בעיקר יהודיים. לאחר המלחמה הגדולה הוא מנסה מזלו בפלשתינה, כאמור, מוצעת לו משרת מורה, אבל הוא לא רואה עצמו נכבל למקום עבודה קבוע. איש כלבבי.

באין משרה במדינה הנאבקת על דמותה בשנות העשרים של המאה העשרים, פוגל שב לצרפת, נושא את עדה, שכלל לא ברור אם זו ידעה שהוא כבר נשוי. בחלוף העתים נולדת תמרה הבת, נמסרת לפנסיון לגידול באשר עדה עוברת לגור בבית מרפא לחולי שחפת. פוגל נותר בפריז לכתוב שירה ואת ספרו הבלתי גמור, רומן וינאי.

אט אט מצטברים ענני מלחמה על אירופה, שוב נכלא פוגל כחשוד והפעם כאוסטרי לשעבר בצרפת, כשהוא נטול אף אזרחות צרפתית, שהיתה יכולה להגן עליו. זהו פוגל, שלא עבד מימיו, שלא התגרש בעודו נישא בשנית, שלא דאג לשום אזרחות שיכולה היתה להצילו, שחיפש תמיד היכן לגור וקרן שתתמוך בו בכמה פרנקים/שטרלינגים. אם זה יישמע כביקורת עליו, הרי בעולם אידאלי, אדם מוכשר כמו פוגל בשירה ופרוזה היה מקבל תמיכה לכל חייו וחי כנישא באדם. אנחנו לא בעולם כזה ובספק אם נהיה.