יום שני, 30 באפריל 2018

האי ברחוב הציפורים/אורי אורלב - המלצה

האי ברחוב הציפורים הוא ספר שואה לנוער, שואה לייט. המיקום הוא גטו ורשה, מעט אחרי המרד שפרץ שם כנגד הגרמנים. יהודים רבים נלקחים מבתיהם, ביניהם אלכס ואביו. אלכס מצליח לחמוק מבין הנלקחים ובתכנון מוקדם עם אביו, הוחלט היכן יתחבא ואילו סימנים ישאיר ליום בו אביו יחזור לחפש אחריו.
אלכס בן אחת-עשרה וחצי, ילד שלא חושש ליזום. בתים רבים נותרו ריקים והוא יודע לעבור ביניהם, לא להתפס, לאגור מזון, שמיכות ובגדים, נפט לפרימוס וספרים.
בשלב מסוים אלכס אף לא פוחד להתעמת עם חייל נאצי בסיוע האקדח שקיבל מאביו. הוא הורג את החייל ומציל שניים.
כך מחזיק אלכס מעמד חמשיה חודשים, גם אל מול החורף המקפיא, החיפושים והבוזזים. בתושיה כי רבה, אלכס אף רוכש לו "חברה". זה הצריך מצדו מעבר לצד הפולני המסוכן.
הסוף הוא סוף טוב, יחסית לתקופה ולאפשרויות.
ספר מקסים.

יום ראשון, 29 באפריל 2018

צילה/יהודית קציר - המלצה חמה

יהודית קציר היא נינתה הראשונה של צילה. אם מישהו מחפש את ההקשר, הנה הוא. קציר אמנם כותבת שמשפחתה של צילה, הציר הראשי לסיפור המעשה, לא נכנסה לדברי ימי המדינה, אבל דברי ימי המדינה, זו בהקמה וזו המוקמת, נכנסו אל תולדות המשפחה ואל חדר האירוח פיזית.
צילה היא בת אודסה. שם נפגעה מפרעות הנוצרים, ראשה נפגע ועינה השמאלית אבדה. אליעזר בעלה לא יכול היה להושיע לה אל מול הפורעים. משפחתה שלה לא היתה מהאמידות, שלו כן. בעלייתם לארץ ישראל, אז לא יותר מיישוב יהודי מפורז ולבטח לא מדינה של ממש, הם נדדו מיישוב ליישוב ומצאו עצמם בגדרה, באר טוביה, באר שבע, יפו, עזה(!), רמת גן והרצליה.
החלק הראשון בספר, כמאתיים עמודים של יומן שכתבה צילה, מספר על המעבר מיישוב ליישוב, על קשיי הפרנסה ועל המבנה יוצא הדופן של המשפחה. חמישה ילדים הביאה צילה לעולם לאליעזר מרגולין, האיש שבא אתה מרוסיה, אבל לחיות אתו ממש כל הזמן בישראל לא חיה, בטח לא נפשית, לרוב גם לא פיזית. דמות אחרת נכנסה במקומו, חנן, הצעיר מצילה בתשע שנים, שמילא את המקום פיזית ונפשית במקום בעלה אליעזר. הקשר ביניהם היה בל-ינותק. הוא דאג לצילה וילדיה. היא, לאורך שנותיה בישראל, דאגה להתקיים ממסעדות צמחוניות שהקימה פה ושם, ובעיקר בהקמת בתי ילדים, שם גרו ילדים שהיו זקוקים לחינוך, אוכל ונפש תומכת. לו היה החלק הראשון, כמאתיים עמודים, מתקיים בנפרד, היה בו די.
החלק השני עוסק כבר בדור המתבגר והבוגר, בעיקר חליפת מכתבים בין עמינדב לבתה של צילה, יהודית. אלה שנות השלושים בישראל. קשיי הפרנסה ניכרים ביישוב הקטן והחלש. בד בבד מוקם הבית "הגדול" של צילה ברמת גן, בית שיכיל פרדס וגינה נרחבת לילדים/נכדים.
החלק האחרון עוסק בעיקר בחנן, אדם השולט בכמה וכמה שפות, אוטודידקט שרק עם מותו של אליעזר, בעלה של צילה, זכה להצטרף רשמית למשפחה, אם כי תמיד היה שם. כמו היומן של צילה, שחנן תרגמו מיידיש לעברית, אף הוא רשם הגיגים. להבדיל, הוא לא רצה שאיש יקראם טרם מותו.
יהודית קציר יודעת לכתוב, אם כי פה תפקידה הסתכם בעיקר במילוי, בהסבר. כך או כך, הספר נהדר. קשיי המדינה שבדרך, לא דבר שצילה ומשפחתה חלמו עליו בתחילה, באים לידי ביטוי דרך התפתחותם האישית.
ספר מרתק למרות אורכו. מי שאהב את ספריה הקודמים והלא רבים של קציר, חייב לעצמו גם את הספר הזה.

יום רביעי, 18 באפריל 2018

נזכור את אנה פראנק/מיפ חיס - המלצה חמה

יומנה של אנה פראנק סיפר את סיפורן של שתי משפחות ועוד גבר אחד במחבוא אשר במפעל התבלינים שלהם באמסטרדם, מפעל שהקימו וממנו התפרנסו לאחר שנמלטו מגרמניה עם הצרת צעדיהם של היהודים.
מיפ חיס עבדה במפעל הזה והפכה לאשת סודם, לא היחידה, של המסתתרים. היא כתבה ספר (בשיתוף אליסון לסלי גולד) שסיפר את הסיפור מחוץ למחבוא, סיפור ששיקף גם את המתרחש באמסטרדם בפרט והולנד בכלל תחת הכיבוש הנאצי הדורסני.
מיפ עצמה נשלחה להולנד לשיקום גופני עם ילדים רבים נוספים מווינה, שם נולדה, להולנד לאחר מלחמת העולם הראשונה. שנים גרה והשתקמה בהולנד, ומשחזרה לבקר בווינה כבר היה ברור שהיא בת הולנד ואין לה מה לחפש יותר במולדתה. מיפ אהבה את העם ההולנדי הישר והחרוץ.
המעבר למחבוא בחדרים האחוריים הפנויים במפעל, שאיש אינו מכירם, היה בהול. בעקבות ראציות - פינוי יהודים לעבודה בגרמניה מהולנד - תכופות, החליט אוטו פראנק שחייבים להקדים את המעבר למחבוא, למרות שלא הכל הושלם למגורים שם. מיפ חיס, בהיותה נוצריה ונשואה להולנדי - עניין הנישואין שלה הוא סיפור מתח בפני עצמו - היתה מסוגלת להסתובב חופשיה. בהיותה חופשיה היא שימשה כספקית המזון למחבוא. גם מידע הביאה כמובן ועודדה לא פעם את המסתתרים. היא ובעלה עשו רבות למען משפחת פראנק, משפחת ואן דאן ולמען רופא השיניים דיסל.
המצב בחוץ הלך מדחי אל דחי. בתחילה הצרת צעדי היהודים, עניין שקומם לא מעט הולנדים, אלא שיכולתם לעשות משהו בנדון היתה מוגבלת. לאחר מכן הלך המזון והצטמצם עד שכולם רזו, נתקפו מחלות וגנבים רבים חמסו כל מה שנתקלו בו, כולל שתי פריצות למפעל בו היה המחבוא ועורר פחד נוראי.
המתח בו היו שרויים המסתתרים והמתח מחוץ למחבוא הביא את מיפ חיס להחלטה שלא להביא ילדים לעולם, אבל הגורל רצה אחרת.
למרות ההרעה בתנאים החיצוניים באמסטרדם, חולפות שנתיים במחבוא עד שכך סתם עוצרת מכונית של המשטרה הנאצית הירוקה מול המפעל. החיפוש מניב שתי משפחות וגבר. היה זה אך שבועות בטרם שוחררה אמסטרדם מעול הנאצים, עוד זמן קצר במחבוא ואלה המסתתרים היו יכולים להיות בני חורין. מעט שרדו, לא אנה, לא מרגוט אחותה, לא האם אידה, לא משפחת ואן דאן ולא דיסל. אנה ומרגוט הובלו למחנה העבודה ברגן בלזן ומתו ממחלה. מחלה, לא עבודת כפיה, לא משרפות, מחלה.
אוטו פראנק חזר לאמסטרדם, חזר לנהל את המפעל וכעבור זמן מה שוכנע לפרסם את היומן של אנה כפריט היסטורי רב-חשיבות, שהפך לרב-מכר בינלאומי. אוטו פראנק עזב את ניהול המפעל והקדיש עצמו לספר.
מיפ חיס הקדישה עצמה למשפחות. בהיותה קורבן למלחמת העולם הראשונה, עשתה לילות כימים תוך חירוף נפשה שלה, להצלת המסתתרים, לדאגה למזונם ובריאותם הנפשית, היא, בעלה כעזר כנגדה, ותוך סיכון עצמי עצום.
ספר חשוב ומרתק וחוויה קריאה גדולה יחד עם יומנה של אנה פראנק.

יום רביעי, 11 באפריל 2018

יונה של נערה/אנה פראנק

כבר אמרו לפני, כמה לא מקורי, שקריאה ביומנה של אנה פראנק מזעזע משום הסוף הנוראי. אבל למרבה הפלא, היומן אופטימי, שופע חיים ומספר את סיפור המצאות שתי משפחות תחת קורת גג אחת והקורות אותם. יש גם יהודי נוסף שהוחלט לצרף, רופא השיניים דיסל.
משפחתה של אנה מוצאה מגרמניה, מרקע עשיר הן מצד האב והן מצד האם. היו אלה אנשים משכילים, הרגילים במנעמי החיים. המחבוא בו שהתה אנה פראנק והשאר היה למעשה המשרד של אביה במפעל התבלינים שלו באמסטרדם. חלק מהבניין לא היה בשימוש לפני כן ועתה הפך למחבוא.
מחצית היומן עוסקת באופן כללי בהתאקלמות במחבוא במדינה בה היו לפני כן בני-חורין. משנאלצו לענוד את התג הצהוב וצעדיהם הוצרו ע"י הגרמנים, המחבוא הוכן במהירות וכן האמצעים למחיה שם. לא היה רעב, הפחד היה לרוב מתון ועצם העובדה שהיתה זו הולנד, העניקה תקווה למסתתרים.
אנה פראנק מתגלה בכתיבתה ככותבת מוכשרת, חדת-עין, אינטליגנטית ורגישה. היא צופה במבוגרים ותוהה לרוב על מעשיהם המטופשים, בעיקר לאור המתרחש בחלק השני, כשאנה כבר מתקרבת לפטר, בנם של המשפחה המסתתרת השניה. אביה, המקורב אליה ביותר, אינו מבין את התקרבותה של אנה לפטר, מעשה שאינו ממש מקובל עליו בזמנים בהם הם חיים. הנורמות חייבות להשמר גם במחבוא.
היומן מתחיל יום לפני יום הולדתה ה-13 ומסתיים קצת פחות מחודשיים לאחר יום הולדתה ה-15. מכשיר הרדיו מלווה את המשפחות, כשהתקווה למפלת הגרמנים מתחילה מאי יכולתם לכבוש את סטלינגראד, ומגיע לשיא בפלישת בעלות הברית לדנקרק, כשההולנדים סבורים שהאנגלים לא עושים די במלחמה ועתה עשו מעשה מזהיר, שישנה את פני המלחמה.
אבל רוב היומן ובטח רוב חלקו מהאמצע ולסוף, לבה של אנה נתון בעיקר לפטר. אהבה מבצבצת לה, אבל אנה בוגרת נפשית מחברה פטר, ומאפיינת אותו בביישנות יתרה, חוסר ביטחון וחוסר מטרה בחיים. את חיצי ביקורתה היא שולחת לכל המבוגרים ומספרת בפרוט לחברתה "קיטי" הדמיונית את כל המתרחש בבית.
וכך, למרות חוסר האפשרות לצאת, להדליק אור לא מואפל, להרעיש, הסיוע מבחוץ סדיר ומאפשר חיים של למידה בתחומים מגוונים, בהעברת זמן תרבותית, בהאזנה לרדיו ובהשארות מעודכנים. התקווה לא פסה מרובם לרגע. לא שתמיד קל לשמונה אנשים להסתדר במקום יחסית מוגבל, אנשים דעתנים ולפעמים נודניקים כדיסל רופא השיניים, אבל מצבם היה טוב לעומת יהודים נרדפים אחרים.
מרתק לקרוא את היומן ולשכוח לרגע את הרקע.


וכך, יום אחד, ב-4 באוגסט 1944... עצרה מכונית לפני הבית, מתוכה הגיחו אוברשארפיהרר של הס.ס.... ודאי הדבר שמישהו הסגיר את המחבוא. היהודים הוחזקו והועברו למחנה המעצר וסטרברוק, עם השיירה ההאחרונה שיצאה משם אל מחנות-ההשמדה. מרגוט (אחותה של אנה) ואנה הועברו... במה שמכונה "שיירת פינוי" למחנה-הריכוז ברגן בלזן. פרצה שם בחורף 1944-1945 מגיפת טיפוס ואלפי נספו בה. בכללם היו גם מרגוט וכעבור ימים ספורים אנה פראנק.

אביה של אנה, אוטו פראנק, נותר בחיים ולא רק הוא. היומן שרד והופץ ברחבי העולם בשלל שפות.