לזמן קצר יש בנו קסם/אושן וונג - לא חובה

 

איזה שם יפה לספר ששמו הולך לפניו וכלל לא ברור למה. מה בדיוק עורר ביקורות מהללות מ"הארץ" ועד כלל היקום? תמהני.

אושן וונג הוא וייטנאמי, אלא שהוא גר מאז ומתמיד בארה"ב, בחלקים היותר עלובים שבה. מוצאו מחייל אמריקאי ואם וייטנאמית, ואם לדייק, מוצא אמו, שמכרה גופה לחיילים אמריקניים, פשוט כדי שיהיה לה מה לאכול. סיפורו כאן לכאורה אוטוביוגרפי. בצקלונו ספר זה וספרי שירים בכמות של שניים(!), מה שהופך אותו לכותב פורה ומוערך. האם לרגע נפלתי לעולם מקביל, שם הכללים קצת שונים, שלא לומר, מקלים יתר על המידה? או שזה פשוט עולמו של הניו-יורק טיימס, בו די בספר אחד וכבר אתה ברשימת רבי המכר שלהם, שחוקיה סמויים, שלא לומר, ביזריים, פרט לחוק אחד: ספר שכתוב עליו שהוא ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, מן הנמנע שיהיה טוב.

אז וונג צהוב, חצי-חצי, גר מקומות דלים, אביו עזב את הבית והוא גיי. תודו, נתוני פתיחה מרשימים. אומרים ששיריו מרשימים, לא שאני מבין בשירה ולא שקראתי משיריו להתרשם. בגלל התלהבות "הארץ", קניתי את הספר והבנתי שלא טעיתי: רב מכר של הניו-יורק טיימס, נו. לזכותי ייאמר, שקניתי באינטרנט ולא ראיתי את הניו-יורק טיימס על העטיפה. משקפיים, נו.

ואיך הוא כותב, אתם סקרנים? דימוייו מקוריים, אבל זה לא הופך טקסט רגיל למשהו לכתוב עליו הביתה. דימויים יפים להלל יש רק לאחד: דוד פוגל. כל השאר חקיינים ודינם של חקיינים אחד הוא: מנוד ראש סלחני. עוד דבר יש לי לומר על דימויים: מרוב שכבר ראינו דימויים, מתי ילמדו הכותבים החדשים לכתוב בשפה רגילה ולומר פשוט המון, מרשים ומפעים? אני יודע, יודע. אני מצפה למשהו שכבר לא יקרה.

על הכריכה האחורית ניתן להתרשם שזה רומן מכתבים, גימיק לא אהוב עלי כלל וכלל. משקפיים, נו. אבל בקריאה, חוץ מלומר משהו כמו "מאמא יקרה", רושם המכתבים מתפוגג. אמו של אושן אינה בנויה לאנגלית, ועולם הדימויים הפתלתל שלו ממילא היה מכשיל אותה בכל מבחן בסיסי באנגלית.

אושן וונג מתקדם בחייו עד כמה שאמריקה מאפשרת לצהובים חצאים כמוהו להתקדם, לפעמים עם חצאיות. ניחשתם נכון. לרוב מתקדמים אחורה, ממשיכים לאכול ארוחות טלוויזיה קפואות, לנסוע בטנדר אמריקאי ישן ולעבוד בשום כלום בשכר שום כלום.

אבל הוא התקדם, התפרסם ואנחנו חייבים לקרוא, להתרשם. נשכבתי על הגדר למענכם. למיקרו זמן, יש בספר יופי. זה לא מספיק.

הדוב/אסף שור - להתרחק

שנים לקח לחוקק חוק סימון על עטיפות מוצרי מאכל ולהזהיר צרכנים מפני עודף סוכר, עודף נתרן ועודף שומן רווי (רווי במה?). למה האזהרה הזו צריכה להיות רק על מוצרי מזון? גם ספרים צריכים להכיל אזהרות כמו "כתוב בזרם התודעה", "דיסטופיה", "אוטופיה".

הדוב הוא דיסטופיה, ספר שמתרחש לאחר אסון כלשהו. הספר הדיסטופי האולטימטיבי כבר נכתב, שמו טירת מאלוויל. למה לכתוב ספרים נוספים חיוורים ולא מעניינים? אזהרה על כריכת הספר תיטיב עם הקוראים ואולי יפחתו כאלה חדשים. ושלא תחשבו לרגע שספרים אוטופיים הם שוס גדול, "עולם חדש, מופלא", למשל. אף הוא לא ספרות של ממש, יותר אוסף הזוי של רעיונות, אבל על תקן הפלוס, כמו שדיסטופיה היא על תקן המינוס, אבל לא ספרות.

הדוב הוא מסוג הספרים שסוקרים משולמים, בהארץ, למשל, מריירים עליהם ומכבירים מילים מיותרות. הייתכן שהתשלום הוא עפ"י מילה? אני סתם חושב רעות, אבל מה אחשוב אם רכשתי ספר עפ"י סקירה שההתלהבות הנובעת ממנה עומדת ביחס ישר לאורגזמה כבירה? אין כבר יושר בעבודה?

אז לאחר שקראתי בתחילה ולאחר מכן כבר רפרפתי עד הסוף, אני כבר יכול להזהיר אתכם.ן במלוא הרצינות: התרחקו מהספר הזה. אין בו כלום. זה לא כלום שהוא רע. זה כלום.

 

יפן במבט אישי/בן-עמי שילוני - המלצה חמה

 

מה אתם יודעים על יפן?

"סוני"

"סושי"

"סמוראי"

''סאקה''

עוד, אתם שם למעלה ביציע.

מה אני שומע, סובארו?

סחתיין עליכם. הצלחתם לסכם את כל הסמ"ך של יפן.

בן-עמי שילוני הוא מומחה ליפן. מומחה מהסוג המוזמן אחר כבוד לבקר בארמון הקיסר לשם כבוד. שילוני מכיר כל תג ופסיק בתרבות ובהיסטוריה היפנית ואנחנו נהנים לקרוא ולדעת גם דברים שאינם מתחילים באות סמ"ך.

לבטח תחשבו שלפנינו ספר עב כרס בן מאות עמודים. 251 עמודים מכיל ספר מאיר עיניים זה, בו מנסה, ומצליח, שילוני להעביר מרוחה של יפן אל הקורא. ארבעה חלקים בספר ואין לי שום כוונה לפרטם. הספר עוסק ביפן במבט אישי והסקירה שלי תעסוק במבט אישי על הספר ויפן.

שילוני בחר לעסוק ביפן מתוך עניין התחלתי לכתיבת דוקטורט, האם באמת היה נחוץ לפגוע ביפן בשתי פצצות אטום, כדי להביא לכניעתה. מסקנתו שלו, ולאחר מכן גם של אחרים בעולם, היתה שלא. בספר הזה הוא מתאר מדוע בכל זאת הוטלו הפצצות, כשהיפנים עצמם אינם יוצאים מגדרם להאשים את האמריקאים ואף נושמים לרווחה לסיום המלחמה. משונים הם. עמים אחרים היו בוודאי עושים מכך עניין של בכייה לדורות, ותעבירו את הפיצויים לחשבון הבנק, בבקשה.

הספר עוסק, אם כן, במדינה משונה, תודו. היפנים, לאחר מחיקת שתי ערים בשלמותן כמעט ואף מחיקת ערים נוספות בהפצצות והשתלטות ארה"ב, פשוט הביטו הלאה ב-1952, עת עזבו האמריקאים ופנו להעניק לעולם מיכולתם הטכנולוגית הפנומנלית.

אבל יפן לא קמה סמוך למלחמות העולם ולה היסטוריה הנסמכת על סגירות רוב הזמן, יציאה למלחמות ממנה נפגעות בעיקר סין, מנצ'וריה וקוריאה הסמוכות, וכן שטח שכונה בעבר הודו-סין. אבל היום יפן מדינה נקיה להפליא, בעלת ביטחון אישי גבוה, מאפיה בצורת היאקוזה, הנסמכת על פעילות הנושקת לעיתים למשטרה, רמת התקדמות מהגבוהות בעולם הן במחקר, בטכנולוגיה, ברפואה, ובד בבד, גם איכשהו נעצרה במקום מבחינה כלכלית ומכאן רמת דכדוך גבוהה בקרב הדור הצעיר.

יפן מצליחה להתקיים ללא צבא וללא איומים מבחוץ במשך שנים רבות. לגמרי לא עניין של מה בכך, בעולם עתיר סכסוכים אזוריים ובינלאומיים רבים.

שילוני בחר ללמוד על יפן, גר בה לא מעט, דובר יפנים במבטא הנכון ואף כותב עליה ומפרשן אותה בעיתונים בינלאומיים. לא אחת הוא כותב גם בעיתונים ביפן ואף, כנזכר לעיל, הוזמן לארמון הקיסר.

לא תמצאו בספר הדרכה תיירותית, אף לא אחת. נראה כי בעיני שילוני יפן היא ה"השכונה" בה גדל באופן טבעי, לא השכונה הסואנת והבוטה הקרויה ישראל. יש אנשים שהשקט הזה טבעי להם, הקידה לאות תודה ובכלל, מדינה ללא דת רשמית וללא התערבות חיצונית בענייני משפחה משום סוג. ושתעזו רק לתת טיפ לנהג מונית...

אז כן, אני נאמן שנים למאזדה שלי והיא נאמנה לי.

וכן, את המאזדה מייצרים בהירושימה.

חוויה יפנית/שפרה הורן - המלצה

 

שפרה הורן בלתה 5 שנים בעקבות עבודתו של בעלה. חוויות רבות עברו עליה כשהיא גרה ועובדת בתוך העם הזה, עליו העידה יפנית אחת:

"המעיים של היפנים ארוכים במטר מבני מעיהם של הזרים. אי לכך, בשר בקר המגיע מארצות הברית אינו מתאים לבית-עיכולו של היפני..."

הורן ממשיכה ומסכמת על מה ששמעה על היפנים: עובדות אלה מבטאות את שטיפת-המוח התמידית לה נתונים תושבי יפן, שטיפת המוח המסבירה להם כי הם מיוחדים ושונים מכל הגזעים האחרים שעל-פני כדור-הארץ. שונים לא רק בתרבותם, במסורתם, במנהגיהם, באורח החיים שלהם ובאמונתם, אלא גם בפיסיולוגיה של גופם. היפנים הם בני גזע מיוחד, יוצא-דופן, שאין דומה לו, ומכאן נובע גם סוד הצלחתם.

הפיסקה דלעיל יכולה היתה לסכם את כל הספר, אך הקריאה בספר המרתק הזה מביאה לפנינו עדות על אומה החיה כביכול בכוכב אחר. מנהגי אומה זו כל כך מיוחדים, שזר, גם זר הנמצא שם זמן רב, מתקשה ללמוד, להבין, להפנים וליישם.

היפנים כל כך שונים מכל מה שאנו מכירים שגם לאחר קריאת הספר אני מקבלים רק עדות מרתקת, אם כי מוגבלת, למורכבות של העם הזה, עם שלא יודע לומר "אני אוהב אותך", עם שאומר "כן", אבל מתכוון ל"אני מקשיב לך, לא בהכרח מסכים". על אמירת "לא" אין כמעט מה לדבר, לא שאין דבר כזה חוסר הסכמה.

אם נפנה למנהגי הטיפוח, הבישום, הניקיון, המיניות וכך הלאה, נגלה שיש בהם דברים משונים לא פחות, למשל, מין גלוי ופורנוגרפיה בוטה, אבל אסור להראות שיער ערווה. נו, יצקצקו הטהרנים.

אם הספר יצא כשניים וחצי עשורים אחורה מסקירה זו, מעניין לאילו קיצוניות נגיע היום עם המהפכה הסלולארית. כבר אז היפנים הראו את חיבתם הבלתי ניתנת לכיבוש בכל הנוגע לחידושים אלקטרוניים, כך שמכשירים חדישים יחסית, שנקנו אך לאחרונה, מוצאים עצמם בחדרי האשפה לכל דורש ומפנים מקומם למכשירים חדישים עוד יותר.

גם הנקודה היהודית לא יוצאת חסרה בסיפורה של כת המקויה, בהערצה של היפנים את היהודים, למרות הידע השואף לאפס בכל הנוגע לישראל.

בסה"כ ספר כתוב היטב, זורם, לא מסתכל על העם המיוחד הזה מגבוה ובעל רצון כן ללמוד על מסתריו, ואלה רבים.

נאמנות/הרנן דיאז - לא חובה

באופן טבעי, מתוך הרגל שבא מתוך למידה ארוכת שנים, ספר שעל חזיתו הכרזה כי הוא משתתף ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, לא נלקח לקריאה. לספר הזה נוספה אזהרה נוספת בדמות מועמדות לפרס בוקר הכושל. אזהרה כפולה מצדיקה התייחסות במובן של מינוס כפול מינוס יוליד פלוס. פה ושם נאמר על זכיה בפרס פוליצר, שדווקא הניב כמה יצירות נכבדות.

התחלתי לקרוא כששוב ושוב היה צריך לקמט את המצח לנוכח התפתלויות לשוניות מוזרות ומיותרות. ייתכן והאשמה בתרגום וייתכן והאשמה בניסיון לנפח טקסט שמטבעו דווקא יכול היה להרוויח מצמצום. ייתכן שהשילוב של השניים היה מעל ומעבר לטבע הדברים.

בנג'מין ראסק נולד למשפחה שאת הונה עשה אב המשפחה מעסקי הסיגריות והסיגרים. האב טרח רבות על ענייני הטבק, האם טרחה רבות בעישון סיגרים וגם מתה מכך. הבן, בנג'מין, לא עישן, לא סבב בניגוד לאביו בחברה הגבוהה והבטלה של ניו-יורק. למעשה, מיהר למכור את כל הסובב סביב ענייני הטבק, רחק מחברה אנושית שלא לצורך וקרב לעניינים פיננסיים, בעיקר אלה הספקולטיביים, מהם צבר הון, בעיקר לאחר שמיהר לפטר גם את העוזרים הפיננסיים של אביו, הזהירים מדי לטעמו. והנה עוד דמות נולדה, כזו שהילה של מתבודד מחברה ומצליח להפליא בכל מעשי ידיו בתחום ההשקעות.

הרנן דיאז, מחבר הספר, לבטח רכש בפרוטות מיד שניה את הספר הנשכח העוסק בדמויות לספר למחבר המתחיל, משם לקח את דמויותיו החד-ממדיות לספרו שלו. הוא בטח לא הגיע לפרק בו נאמר שיש להכניס תכונות נוגדות או מוזרות לכל דמות ולהפוך אותה לשלמה יותר (למשל, אותו אחד, הנרי דה מרלו, שידע פרטים רבים על יינות מקובלים ונדירים כאחת, ומשהזדמנה ההזדמנות שמח לארח חבורת ידידים ולהדגים את אותם יינות שידו, הלא דלה, ידעה להשיג. אלא שלא אחת, מעשה שטן, מיד לאחר הדגמת הפרטים האזוטריים הנוגעים ליינות שלפניהם והתחלת הלגימה הזהירה, פרץ דה מרלו ברצף של התעטשויות וכל ההדגמה קרסה למעמד מביך ומבטים הוחלפו לנוכח המארח הנעדר...).

החלק השני של הספר בהחלט ממריא ונע בבטחה מהאקצנטרי לאוילי. הפעם מדובר בזוג ברוורט, הוא מוריד את משפחתו שאולה מעושרה, מגדל בבטחה את בתם הלן, היא אשת החברה הגבוהה, המארחת המופתית ונטולת האגורה בהמשך הדרך, המובילה לנישואי שני אנשים כמעט אילמים, בנג'מין ראסק והלן ברוורט. סיר ומכסה מושלמים. אלא שלא לעולם חוסן וחוסנה של הלן לא עומד לה.

וכמובטח בגב הספר, אנדרו בוול נכנס לתמונה והוא מקבילו בזמן ובעיסוק של בנג'מין ראסק. אנדרו גם הוא משושלת עסקית, משפחה עשירה שידה בכל, רצוי משהו שיניב עושר רב. וכך שני המקבילים האלה נעים להם בעיירה הקטנה ניו-יורק, כשפתאום נכנס לסגנון הכתיבה חידוש: מדי כמה פסקאות בוחר המחבר כאילו להזכיר לעצמו שיש להרחיב, להסביר ולתאר כך שהטקסט יועצם ויובאר לקורא. מתיש.

כל אותה עת הקריאה, לא יכולתי שלא להתרשם עד כמה דומה צורת הכתיבה של דיאז לצורת הכתיבה של הכוהנת הגדולה האניה ינגיהארה מחיים קטנים. זה היה מטריד להפליא ולא תרם לכבודו המדולדל מלכתחילה של דיאז.

אני מעניק לכם מעין ספוילר, לא אמיתי ומרגיז, אבל שימו לב היטב לשמות הפרקים בתחילה ותבחינו שהספר כתוב כך שאחד הרולד ואנר כותב את סיפורו של בנג'מין ראסק, בהמשך אנדרו בוול הוא בנג'מין ראסק במציאות והוא מעסיק את זו המזינה את הפרק השלישי, איידה פרטנצה, הכותבת ככתבנית מחוננת את סיפורו ה"אמיתי" של בוול, לא המומצא של ואנר על בנג'מין ראסק.

אלא שאיידה פרטנצה מגיע אחרי עשרות שנים אל יומנה של רעייתו של בוול ומגלה מה באמת מקור כוחו ועושרו של בעלה, וההתמוטטות של הבורסה ב-1929 בארה"ב, מי באמת אשם ומה הרוויח מכך.

הפרק האחרון היה מפתיע כמו שסקירות בעיתונים הבטיחו, אבל ההפתעה הזו רק העמידה באור מגוחך את הספר כולו, המורכב מכתיבה מבטיחה, עם משפטים סתומים רבים, אולי בעקבות התרגום, שאני לא אוהב בדרך כלל של שרון פרמינגר.

הרעיון שהובא בסיום הספר אינו חדש לי. קראתי עליו בעבר בהקשר כלשהו של השקעות בבורסה, כמעט על סף הפלילי. קראו אם עדיין תחשבו שכדאי.