לבד בתיאטרון המוות/טרי הייז - המלצה חמה

אני וספרי מתח לא ממש מסתדרים. את לבד בתיאטרון המוות אהבתי מאוד. אלה החדשות ועכשיו להרחבה.

טרי הייז הוא תסריטאי. תסריטאי נוהגים לכתוב ספרים שימצאו עצמם עד מהרה כסרט, והקופה תצלצל. אני לא אומר שזה לא עבר להייז בראש, אבל הוא ניחן במתנת הכתיבה וזה ניכר בכל עמוד ועמוד.

בניגוד לספרי מתח אחרים, בהם הדמות הראשית סובלת מכיעור/אופי זעפני/אשה כעסנית/טראומה מן העבר ועוד מרעין בישין, הגיבור שלפנינו נאה בעיני עצמו, אומץ ע"י זוג נטול ילדים ונותר ללא טראומה ממשית מעברו זה, מכיר בערך עצמו, אך לא מתנשא ובעיקר רוצה בגיל שלושים פלוס ממש קצת לצאת לגמלאות ולהתיישב בפריז המעטירה, מטרה בהחלט נאה ובחירה הולמת ביותר. כל הסיבות הללו היה בהן די בפני עצמן, אבל צריך גם בשר למלא כמעט 700 עמודים דוהרים. ובשר בהחלט יש.

סקוט מרדוק, זה הגיבור, שב מן הכפור הפריזאי. הוא אמנם סוכן מהולל בדימוס ועל דלתו "נא לא להפריע", אבל העבר נוקש על דלתו וספר שכתב בשם ששאל מאדם מת גורם לבלש משטרתי לאתר אותו, למרות מאמצים ניכרים לטשטש את השבילים המובילים אל דירתו הפריזאית.

במקביל, צעיר סעודי, שאביו איבד את ראשו, תרתי משמע, הופך לשונא הן את הסעודים והן את בני בריתם האמריקאים וככה על הדרך גם את ישראל. זו חבילה מוכרת. הוא מתבגר, לומד רפואה וממציא את אם כל פיגועי הטרור האפשריים, כזה פיגוע שפיגוע מגדלי התאומים הוא רק הפרומו.

אוקיי, ערב הסעודית כבר הוזכרה, כך גם ארה"ב וישראל, גם ביירות בעניין כמקום בו למד ה"סרצני" רפואה. בדרך יש גם את אפגניסטן וקצת באחריין, גרמניה והרבה טורקיה. הייז מפרט בלי לשעמם, מתאר נופים שיפארו את הסרט העתידי ונוטע היטב את גיבוריו במקום ובזמן.

אין רגע דל.

שני קווי התפתחות מקבילים מתרחשים לנגד עינינו. האחד מקורו בניו יורק, שם מתרחש רצח מושלם. במקביל, אם כל הפיגועים קורם ער וגידים באסיה ובאירופה. על ההתפתחויות תצטרכו לקרוא וכאמור, אין רגע דל.

כוחו של הייז בקלילות. כאן המקום להדגיש, קלילות שאינה מעליבה את האינטליגנציה של הקורא. ההומור משתלב היטב, הפוליטיקלי קורקט נדחק הצידה, כי באמת אין שום דרך לתאר את מוראות האסלאם בלי לרדת על המוסלמים. הייז נע בקלילות בפרקים קצרים יחסית ולא מעיקים בין ארצות, יבשות וזמנים. הספר נגמע במהירות, אין פירוטכניקה סטייל בונד, ג'יימס בונד, וזה בסדר גמור. לפעמים זה יותר מקגייוור.

המלצה חמה לספר שימלא אתכם בפרטים וירוקן לכם את הראש מטרדות היומיום.

למאטיס יש את השמש בבטן/יהודית קציר - המלצה חמה

סיפור אהבה עם שתי פרידות, פרידה מאהוב ופרידה מאם. אם, אמה של ריבי, המתה מה"מחלה", ואהוב, מרצה באוניברסיטה בן 47, כשריבי עצמה בת 23. האהבה, אהבה משכרת, בולעת, טוטאלית. הסיכוי שתחזיק אפסי משום שיגאל האהוב נשוי ואינו מוכן להיפרד בעיקר בגלל הבן הקטן, שהוא אוהב אהבת נפש.

אבל לא הפרידה מהאם ולא הפרידה מהאהוב והאהבה הגדולה הם גיבורי הספר, גם לא ממש המספרת. הגיבורה הגדולה היא השפה. יהודית קציר מתגלה כאשף של ממש. בניגוד לכותבים צעירים, המלהטטים בשפה ולא ממש יוצרים סיפור או מרתקים בכתיבתם, קציר גם לשה, משטחת, קורצת עיגולים ואופה עוגיות מהממות. השפה פרי ידה היא כזו שבא לקרוא עוד ועוד, עולם הדימויים עשיר עד כדי כך, שאנו חושבים איך לא חשבנו על זה קודם.

כותבים משובחים ניכרים בכתיבתם המשובחת. זה ברור. קציר היא כותבת משובחת, לעיתים יתר על המידה. היא מרבה לנקד, מקפידה על ניים דרופינג עד זרא, לעיתים נופלת קורבן להקפדה לא מובנת שלה: איך הפך גרפונקל מהסיימון לגרפינקל? איך הפך המונז'ואיק המוזיקלי למונחויץ' חצצי?

אבל שלא תהיה כאן טעות. אין כותבים במקור רבים כמוה. זו לא שפה עגנונית ולא ביאליקית. זו שפה חיה, דוהרת, מרתקת, מענגת, תנו רק עוד ועוד מזה, והסיפור משני לגמרי.

ומה הסיפור? סיפור אהבה מאוחרת ניצת בלבו של יגאל והוא נבלע לגמרי בסטודנטית, לא ממש סטודנטית שלו, ריבי. הם נוסעים שוב ושוב לחו"ל, מתענגים על שכיות החמדה של אירופה ונדמה שהנה סיר ומכסה מושלמים. לא ברור מה גורם לפרידה, אהבת הבן הרי רק תרוץ. אבל זה קורה משום שאהבה מכלה היא אהבה שורפת, מאכלת, מעוורת.

ומשהו על הספריה החדשה ומנחם פרי: אי אפשר לשבוע מלהזהיר את הקורא המצוי, שלא לקרוא את הכריכה מאחור, משום שזה ממש לא רצוי. פרי מגלה הכל, מוסיף פרשנות מיותרת ומייגעת וחושב שאם הוא בעל ההוצאה לאור, מותר לו. מאחר ואנחנו רוצים לקרוא, נקרא את הספר ונמנע לגמרי מלהתייחס אליו ואל המנהג המגונה של הוספת יו''ד למישחק, מינהג וכו'.

המנון לשפה העברית.