בביתו במדבר/מאיר שלו - המלצה חמה

בדרך כלל אני קורא שני ספרים ויותר ביחד, כשהשלישי הוא בדר"כ ספר עיון, לא מחייב עלילתית. לקרוא ספר נוסף בצמוד לספר של מאיר שלו, במיוחד בביתו במדבר, זה לעולל רע לספר האחר, לא משנה עד כמה טוב הוא. התחרות פשוט אינה הוגנת. שלו מנצח עם יד אחת קשורה מאחור, אפילו שתי ידיים.

פעם, כשהייתי צעיר מאוד, שנתיים לפני גיל ארבעים, הושפעתי מביקורות בעיתונים. אמנם קראתי אז את רומן רוסי, כימים אחדים ועשו, את הסגנון הפנומנלי כבר הכרתי ולא הייתי צריך יותר, אבל חוט שדרה קריאתי טרם פיתחתי. בדיוק אז הופיע בביתו במדבר והתקבל בקרירות. למרות שהתחלתי לקרוא, זנחתי די מהר והספר יצא מביתי. לאחרונה צפיתי בראיון של שלו עם קובי מידן וחזרתי להיות מוטרד בעניין בביתו במדבר. הרי קראתי מאז גם את יונה ונער ושתיים דובים המופתי. מיהרתי להשיג את הספר ובלי המנהג הנלוז לכתוב על גב כריכות ספרים, שהספר קורע מצחוק, כך בלי שום אזהרה, חטפתי קמטי צחוק פרמננט. אמנם יותר חיוך מצחוק, אבל חוזר ונשנה עד שהפנים כואבות מרוב המצב החדש שנכפה עליהן.

הספר מספר על רפאל מאייר, ילד הגדל עם המדינה בירושלים, ולו אמא גדולה בת חמש ראשים: סבתו, אמו, דודתו (השחורה), "דודתו" האדומה, שלא מן הדם, ולה שיער בוער מאודם, ואחותו. וכך גדל לו הילד רפאל, רפי, רפאול, בירושלים של פעם ליד בית היתומים, בית העיוורים (הצופן בחובו תעלומה אפלה, תרתי משמע), בית המשוגעים ודוׂד אברהם הסתת. משגדל, עזב את ביתו בירושלים ועבר לעבוד בחברת מקורות ולגור בביתו במדבר, שם הוא נהנה מהשקט, מהנופים והנסיעות לאורך הצינורות. מדי פעם באה לבקר אותו (אה)רונה, אשתו בעבר, מאהבתו בהווה ואסונו בעתיד.

המאפיין המשפחתי החזק הוא מותם בטרם עת של כל הגברים במשפחה מתאונה זו או אחרת, טרם הגיעם לגיל ארבעים. רפאל כבר בן חמישים ושתיים והוא לא עומד בסטנדרטים של המשפחה. פרט לאמא הגדולה, לרפאל "דוד" אחד חי, הלא הוא הדוד אברהם, החי מסיתות אבנים, אצלו מבקר כל יום רפאל, אוכל כריך ורוצה להיכנס לבית הנהדר שבנה הדוד, אבל באין משפחה, הבית נעול ואין איש בא שם. גם הדוד הזה אינו מן הדם, מין דוד מאומץ.

הספר אינו בנוי כעלילה. פרקים קצרים, עמוד או שניים, בכל פרק סיפור כזה או אחר, ועם ההתקדמות החיוכים גדלים. רפאל שומע שוב ושוב שאין דרך בה גבר יכול לגדול טוב יותר מאשר הוא גדל בה עם האם הגדולה. רק שלא יממש את הסטנדרט הגברי.

ואז, כשרפאל כבר חצי שנה לאחר הבר-מצווה שלו, משום מקום ובמקריות מוחלטת, נפתרת לה תעלומה והקתרזיס מושלם.

העברית בספר מדהימה בעושרה, בליריותה, בתובנות הנמסכות בין הדפים, ביופי הבלתי נלאה. נדמה, שלשלו ממש אין תחרות במובן הזה. הוא הוכיח זאת לא פעם ואין אושר גדול מן הידיעה שבסופו של יום, לא פספסתי את הספר הזה. ברור שפספסתי ספרים נהדרים אחרים בחיים, אבל זו היתה יכולה להיות החמצה מרה, עד כדי העלאת מיצים חמוצים מהבטן.

את הספר הזה לא צריך לקרוא ברציפות שעות, משל מישהו רודף אחרינו לאיזשהו דדליין ערטילאי. הספר הזה הוא הקצפת, הטירמיסו, הפנה קוטה של הספרים. קוראים בנחת, שלוק אספרסו, עוד ביס והחיים יכולים להיות כל כך יפים.

על הכתיבה/סטיבן קינג - המלצה

אני לא מחפש ספר קליל בין שני ספרים כבדים. הנה נמצא לו ספר כזה, המתאים להגדרה ספר בין שני ספרים כבדים, כאילו ידעתי מראש שאני עומד לקרוא שני ספרים כבדים וצריך קליל ביניהם. על הכתיבה של קינג הוא כזה, ולא, אין לי כוונה לכתוב ספר.

שומעים סטיבן קינג, שומעים אימה. הסופר הכותב צריך להיות מיזנתרופ נחבא, יצור שונא אור החי לבדו, וילדים הם עבורו מטרד נוראי. קינג המתגלה כאן רחוק, הנה קלישאה, כמזרח ממערב.

הספר מספר בגוף ראשון על ילדותו, הרחוקה משפע. למרות זאת, אמו גידלה אותו ואת אחיו הגדול ממנו במעט, באהבה. האב בחר לצאת מהתמונה. קינג עסק במיני עבודות עד שהחל בכתיבה, אך למען הדיוק, תמיד עסק בכתיבה כעיתונאי ספורט בעיתון המקומי ופרסם סיפורים קצרים בכתבי עט למיניהם.

החלק המרכזי בספר הוא למעשה קורס כתיבה, הכתוב בחביבות אין קץ, בלשון חברית, פעמים רבות פרק מסתיים ב"צ'כחומיזה", במקום בהטפות ארוכות ומייגעות. קינג הוא אדם חביב, למרות פרסומו ומיליוני המכירות שלו בספרים ובדולרים, נותר אדם המדבר בגובה העיניים, גבר של אישה אהובה אחת, איש משפחה לתפארת. לא שזה לא חייב להיות כך או מפתיע, אבל קינג הביתי אינו קינג הנוטף דם מספרי האימה שלו.

הפרק המסכם מדבר על התאונה שעבר סמוך לביתו במיין, ב-1999. דודג' מסחרית פגעה בו והותירה אותו שבור וחבול במקומות רבים, אך השתקם פחות או יותר.

מה פתאום לקרוא ספר על כתיבה, בלי כוונה כזו? האם יש דרך אחרת להכיר סופר? ההכרות הזו היתה נעימה מאוד. אדם חביב מאוד מתחבא מאחורי ספרים הגורמים לקורא סמור השיער, שלא להציב רגלים על הקרקע מהמיטה, שמא יפרוץ משהו מתחת. נעים לגלות אדם העושה כמיטב יכולתו, כך ממש כתב, להעביר את מה שהוא יודע למי שהכתיבה בוערת בעצמותיו ורוצה להעביר יכולת זו כדי לרגש ולהפעים אחרים.

לא ספרות גדולה, כן סופר גדול.

אגב, הוא עצמו מודע לגועל שהוא מסוגל לעורר בספריו וכבר כתבו לו, כך העיד, על הכתיבה גסת הרוח בספריו, כמו שאני ציינתי כך בעבר בנוגע לעונות מתחלפות, אך לא לגבי 22/11/63.

קראו את הספר, ההנאה מובטחת.

ילד מקולקל/דרור שגב - המלצה מסויימת

הפתיחה לא היתה טובה. ההוצאה הקטנה מרום תרבות ישראלית החליטה החלטה תמוהה לזנוח את גופן פרנק ריהל, המקובל בספרים. לא נוח. הבחירה היתה בגופן דויד, כאילו באים לומר שמה שיצא ממחשבו של הכותב עבר ישירות להדפסה ולחנויות. זה מקובל לגמרי בהופעה גברית מסוקסת – חוסר גילוח ושיער מבולגן, כאילו בא לומר הנה יצאתי מהמיטה וטרחתי לבוא ולראות אתכם. טרחה. חוסר העריכה גלש לשגיאות עריכה רבות, למבנה שורות לא הולם. דרור שגב, אתה עדיין לא סאראמאגו. מנגד, הבחירה בכריכה מוצלחת וזו יפהפייה. לא פחות.

הוצאתי אוויר ועכשיו יוצאים לדרך. יש פסיכולוג בשם אברם פרחי (בדמות שאני מדמיין כשמיל בן ארי – מעורב ירושלמי, מטומטמת, אליפים), יש נער מקולקל בשם ערן (תובל שפיר – גאליס), חברתו יסמין (אליאנה תדהר – גאליס), אחיו יואב (מיכאל אלוני – שטיסל), יש אשת הפסיכולוג (אודיה קורן – בנות הזהב ושלל תפקידי תיאטרון), יש אבא של ערן (מיקי לאון – כפולים, תאג"ד, מטומטמת), יש און מקיבוץ לוטן (אלישע בנאי – תאג"ד), איל מקיבוץ לוטן שהביא לשם את ערן (תומר קפון – תאג"ד), שירי, אשתו של איל מלוטן (דניאל גל – תאג"ד)  ויש אשת הפסיכולוג בצעירותה (שירה נאור – תאג"ד), ניסים, סבו של ערן (יוסי אלפי) ועידית, המטופלת הראשונה של אברם (בת חן סבג – מטומטמת). זהו, הסתיים הליהוק של הסרט.

ערן מובא ע"י אביו אורי לפסיכולוג אברם, מתקן הילדים המקולקלים. האב הוא אב מקולקל, חסר רגש, גבר-גבר, שמות אשתו הרגישה מותיר את בן הזקונים הרגיש שלו חסר הגנה ומשענת. הבן הגדול פייטר, השני לומד רפואה והשלישי כותב יומנים ומאזין למוזיקה בלי סוף. מקולקל, נו. מהצד, הלב יוצא אל ערן. האח הגדול והאב הם דמויות מזיקות מבחינתו. רק יואב, האמצעי, מנסה להגן עליו במצוות האם טרם מותה, אבל הוא עסוק בלימודים. האב אינו מסוגל להבין את בנו הצעיר בן ה-17, מתעמר בו, מוחק קבצים ממחשבו באכזריות וקורע מחברותיו.

אברם משתמש במוטיב הבור, מוטיב מוכר מספריו של מורקמי. הוא מציע לערן לקרוא את קורות הציפור המכנית וערן בוחר לברוח מהבית ולמצוא בור לשכון בו למספר ימים ולסדר לעצמו את הראש. הוא יורד דרומה לאילת, אבל בדרך (לא דרך), מוצא עצמו בקיבוץ לוטן, קיבוץ אקולוגי, בביתם של שירי ואיל. שם מתחיל התיקון הגדול בין אנשים המקבלים את האנושות כפי שהיא ובטח את ערן. המשפחה אינה יודעת לאן ערן נעלם ומתחיל מחול שדים, מחול הפותח פצעים ומאיים לפרק את המשפחה, שאוחדה בעיקר בעזרת האם, שאינה קיימת עוד.

בין לבין אנו קוראים על עברו של אברם, תחילת לימודיו, התחלת עבודתו כמטפל, המטופלת הראשונה שלו עידית, שהביאה את אברם למשבר.

המוזיקה משחקת תפקיד גדול בספר. ערן חי את המוזיקה, המוזיקה מהווה את פסקול חייו. כשהוא רוצה לומר משהו, הוא צורב דיסק ומעניקו מתנה. למרות זאת, כשמורידים את המוזיקה ואת מצעד השמות המתלווה לכל אורך הספר, פתאום מתגלה עכברוש רזה כשרוחצים את הפודל עתיר השיער.

כספר, הסיפור חביב. לא סתם "נאלצתי" לחבר דמויות מעולם הטלוויזיה לדמויות בספר, כך הספר התעורר לחיים וכסרט בוודאי יצליח יותר בצד פסקול הולם. שוב, כספר הוא פחות משכנע.

חובה לתקן שגיאות: בעמודים 191-193 יש כ-5-6 פעמים שגיאות עם המילה גוונים בסמיכות, כולל פעם אחד בכריכה האחורית. גם התאריך הוא עשרים ושניים במאי ולא עשרים ושתיים. צורם ללא צרוך. לא צריך לבאר את השם ג'ק דניאלס כסוג של ויסקי. הקורא הנבון יודע או מנחש נכון. יש עוד כמה ביאורים כאלה, המאכילים את הקורא שלא לצורך. גם יינות וגבינה זה כל כך המאה הקודמת, גם הסברים על אוכל.

הרומנטיקן/מריו ורגס יוסה - המלצה

כמעט משום מקום וכמעט משום זמן מופיע לו הסיפור היה הזה. יש שימשילו אותו לסיפור של מאבקים בין דוריים והפערים הבלתי אפשריים, שלא לומר מצערים, בין בנים להורים. אלא שזה לגמרי "סיפור" וחבל לפרש אותו. כדאי לקרוא, ליהנות ולהמשיך הלאה. יוסה יודע לספר סיפור, נכון שלא תמיד מעניין, אבל יודע.

הסיפור זורם בשני קווים, שבניגוד לקווים מקבילים, הם נפגשים בסוף. איך נפגשים לא אגלה, אבל אם אתם נתקלים בספר, הוא בהחלט מהווה אתנחתא לא מכבידה על המוח, אבל לא משהו המכונה במחוזותינו קליל וסתמי. לו היה כזה, היה נקטל כבר בשורה הראשונה של הסקירה הזו.

פליסיטו יאנקה, הוא בעל חברת הסעות. הוא עמל קשות להביא חברה זו לאן שהגיעה. שירות הסעות מסועף, ללא רבב. בגילו המבוגר הוא רואה ברכה בעמלו עד שיום אחד מגיע אליו מכתב הדורש דמי חסות. הוא יודע שיש דברים כאלה, אבל לגמרי אין בכוונתו להיכנע. חייו מורכבים רובם מעבודה, מחיי משפחה משמימים, אהובתו מאבל וידידתו היודעת לקבל השראה ולחזות את העתיד אדלאידה. סיפורו הולך ומסתבך עד שמשרדו מוצת בשל סירובו לשלם, סירוב שהוא מפרסם בעיתון באופן גלוי.

באותה עת, איסמאל קררה, המצוי מאות קילומטרים משם, אף הוא בפרו, בעל חברת ביטוח משגשגת, מחליט להתחתן אף שהוא בסביבות גיל שמונים. הכלה היא המשרתת הראשית בביתו. לא עניין של מה בכך בחברה השמרנית בפרו, אבל הוא יודע שהיא תוכל לשרתו כרעייתו בצורה הטובה ביותר. בניו יוצאים למלחמה נגדו, באשר הם רואים את הירושה מתרחקת. מי שנקלע למלחמה הוא דון ריגוברטו, שזה עתה פרש מחברת הביטוח לפנסיה. הוא ידידו של איסמאל ונכח כעד בחתונה. אם לא די בכך, בנו, פונצ'יטו, מתחיל "לראות" דמות מסתורית של זקן, המופיעה בכל מיני מקומות, מדברת עם הנער בן החמש-עשרה ומתנהגת כדמות בשר ודם של ממש. תעלומה שלא ממש נפתרת.

איך יתמודד פליסיטו יאנקה עם איומי הזרים המבקשים דמי חסות? כיצד יתמודד איסמאל קררה עם בניו? כיצד יתקשר הכל בספר המרתק הזה?

לא ספר רציני וכבד, אבל יוסה.