במופע חד-פעמי כמעט של פרוזה צלולה ומרהיבה, בעברית גבוהת מצח, י. שריד האב מביא לפנינו את סיפורה של מדינה קטנה בהתהוות, הלא היא מדינת ישראל 1948-1967. הסיפור מובא מנקודת מבטם האישית, יהיו אלה אישים שחיו ונשמו, או כאלה ששריד נפח בהם נשימה מפה לפה, משל היו אלה זרוקים בצד הדרך, כאילו היו קורבן תאונה בה התנגשה מדינה קטנה וחצופה בים מדינות, שלא רצו בה.
שריד היה עד אישית לעבודתו של בן גוריון ולעבודתם של אחרים, מביא אנקדוטות ממדינה שבדרך, כמו סיפורו הקשה של זוכה החידון התנ"כי הראשון, שנעטף באהבה כמו שרק ישראל יודעת לעטוף. אחר כך לשכוח, גם כמו שרק ישראל יודעת.
רבות דובר על שגיאתו של בן גוריון, שרומם את החלק הדתי בעם, מעט למעלה מן המתבקש. יש האומרים שיותר ממעט. ניסיון לתיקון נעשה עם העלמותו של יוסל'ה שוחמכר, כשפתאום גם שרותי הביטחון של המדינה נרתמים לחיפוש ולא רק המשטרה. למה? קראו על הפרשה המשונה הזו בספר המקסים הזה.
ולא רק אנקדוטות ממין אלה יש בספר. כל שנה מהעשרים מביאה עמה סיפור אחר על בן גוריון, שהחליט כנגד כל הסיכויים, שהעם צריך מדינה והנה מדינה. מאוחר יותר נכנס לנעליו הגדולות הג'נטלמן העדין שרת ולאחריו אשכול ההססן, כל כך הססן, שהנחיל לנו ניצחון מהמזהירים אי-פעם בששת הימים.
ובין לבין לכידת אייכמן והזריקה הגורלית בידי רופא עם רצון לנקמה אישית, וטבח קיביה, שבבת אחת הפך אותנו מעם שטבחו בו לעם שגם הוא נותן ידו ברצח.
לא איש כשריד ימנע מהכנסת דעותיו לסיפור והרי לשם כך נתכנסנו, לספר שעשרים שנותיה הראשונות של המדינה אינם רק רכבת הרים של הצלחות ונסים, הן גם דברים שהשתיקה יפה להם, ולא בגלל שהם סודיים במיוחד, הם רק לא מוסיפים כבוד גדול.
ספר קטן גדול, רק 203 עמודים של פרוזה, שחבל שאין ממנה עוד ולא תהיה.
