בית בודנברוק/תומאס מאן - מופת

תומאס מאן כתב על משפחת בודנברוק אפוס משפחתי כשהוא מתאר משפחה בורגנית של סוחרי תבואה. הבית הוא ממש בכתובת בו גר מאן עצמו והעיר היא ליבק הבינונית בצפון מזרח גרמניה, כשישים קילומטרים מהמבורג. רומאן ריאליסטי, לא ממש עניין מקובל בגרמניה, שפרסומו הביך את משפחתו שלו, הדומה במאפייניה לבודנברוקים. רבים במשפחתו שלו ניסו לזהות עצמם בספר וכעסו על כך.

ארבעה עשורים מתוארים לפנינו, 1835 ואילך, נוגעים לפירמת "יוהאן בודנברוק" מיסודו של הנ"ל. הספר מתחיל בכמעט ארבעים עמודי תיאור ארוחת צהריים-ערב במשפחה, בה נוהגים להתכנס המשפחה המורחבת ואורחים נוספים, יושבים שעות במיטב הבגדים ואוכלים ממיטב המאכלים שיש לכסף ומעמד להציע, כל זאת ב"חדר הנופים" המהודר.

שכבת  הבורגנות של ליבק בפרט וגרמניה בכלל, ובמקומות אחרים באירופה, נבנתה על כסף ומכאן מעמדה. משפחת בודנברוק לא היתה שונה ובשיאה היתה מהמכובדות כולל כינוי קונסול לראש המשפחה.

הספר אותו קראתי מורכב משני ספרים, 688 עמודים יחדיו. השני מהשניים כבר עוסק בנפילתה של המשפחה. שלושה הם שבגינם המשפחה מגיע אל קצה: תומאס בודנברוק, הבכור המחזיק את המשפחה וממשיך את השושלת, המוקפד בלבושו, אדם אחראי ועוסק גם בתפקיד ציבורי. אחיו כריסטיאן אינו מצליח בדבר בחייו, קל דעת, ולמרות שלעיתים מנסה לסייע או להקים עסק משלו, הדבר זר לו. האחות טוני נישאת פעמיים ומתגרשת פעמיים. מנשים ממילא לא מצפים לדבר או לשאת בתפקיד כלשהו והיא עושה כמיטב יכולתה שלא להזיק, לא תמיד בהצלחה.

האנו, "יוהאן" האחרון בשושלת, בנו של תומאס, ראשו ורובו במוסיקה כאמו, וכילד לא מגלה שום נטייה לגדול וללכת בדרכי אביו. באופן טראגי למדי, השושלת גם נקטעת עמו והלב נחמץ.

מאן היה רק בן 26 כשהרומאן התפרסם ואם ניקח בחשבון שנכתב זמן מה עד להשלמתו, ההישג אדיר. הרומאן התפרסם אצל דודו פרידריך מאן וכאמור גרם מבוכה באשר פרסם דברים ממש מתוך משפחתו לכאורה. פרקים שלמים עסקו בהסתבכות דמות זו או אחרת עד לירידה לפרטים שלא ייאמנו.

נדמה שהנפילה הגדולה באה דווקא במקום עם רגישות גדולה, במקרה של האנו הקטן באהבה למוסיקה. מדובר בילד לא חזק גופנית, כל ארוחה שלו מסתיימת בחיטוט בשן סוררת ואביו הקפדן לא יכול לראות בו משהו מועיל. בסופו של דבר, גם מותו של האב וגם של הבן, לא יכולה היתה להיות בהן סתמיות גדולה ממה שהיתה. לא משנה כמה אתה קפדן או רגיש, סופך איכשהו מגיע.

תומאס מאן, בן 54, זכה בנובל על ספרו זה, לגמרי הישג יוצא דופן.

הרומן הזה הוא מסוג הספרים שקשה לסכמם. היקפם גדול, משמעותם רבה וקל להחמיץ פרט כזה או אחר. אלה היו דברי, הספר קל לקריאה והתמורה רבה.

 

כמעיין המתגבר/איין ראנד - מופת

יותר מארבעים שנה עברו בין קריאה ראשונה ומרשימה בספר הזה לקריאה שניה. הפעם זו גם קריאה וגם סקירה, אבל ראנד אינה רק סופרת, כי אם גם פילוסופית. לסכם את כל פילוסופיית האובייקטיביזם על רגל אחת, עדיף בפסקה אחת, ייראה כך: "אובייקטיביזם היא תורה פילוסופית אותה הגתה הסופרת האמריקנית-יהודייה, איין ראנד. האובייקטיביזם היא פילוסופיה הדוגלת בקיום מציאות אובייקטיבית שאותה על האדם לגלות על ידי שימוש בשכל, ב"אגואיזם רציונלי" כנגזרת של ערך החיים, שאותו כל אדם רציונלי צריך לקבל כאמת מידה לבחירותיו, בקפיטליזם ובעקרון אי-התוקפנות, לצד תמיכה ברעיון מדינת שומר הלילה. ברמה האישית האובייקטיביזם מעודד את האדם לעסוק ביצרנות ובהגשמה עצמית. "יצרנות", במישור הכלכלי, ו"הגשמה עצמית" במובן של יצירה והשקעה של כל פרט בהוצאה לפועל של כישוריו, בעיקר האמנותיים." (ויקיפדיה)

ומכאן לספר ובמרכזו כמה דמויות, הווארד רורק, פיטר קיטינג, דומיניק פרנקון (הבת של גאי פרנקון, הבוס של קיטינג), גייל ויינאנד ואלזוורת' טוהי.

רורק הוא האחד שלא יסמוך על איש, שלא אכפת לו מה חושבים עליו ושדעותיו שלו לדעתו הן הנכונות תמיד (כי זו למעשה הפילוסופיה של ראנד). בדרך כלל, בשלב הזה אני מתחיל לחשוב על דמויות טלוויזיוניות מתאימות. הסרט היחיד שהותאם לספר הופק ב-1949 וההפקה הבאה היתה פקיסטנית... מששברתי את הראש ולא מצאתי דמויות הולמות, שאלתי את בינה, דלת שלישית משמאל. היא הציעה את טימותי שאלאמה לרורק. זרמתי. שאלאמה הרי מתאים ובו בזמן לא מתאים לשום דמות. לוקחים אותו משום שהצעירים הם כוח, הם רוב צופים (קולנועי) ובולסי פופ-קורן ידועים.

הדמות הבאה היא פיטר קיטינג, הדמות הכל אמריקאית, הבחור היפה, המוצלח, השאפתן והממהר להשרף כמו זיקוק. הדמות שלו נמסרה לניקולס הולט.

הדמות השלישית היא של דומיניק פרנקון, הבת של גאי פרנקון, הבוס של קיטינג. דמותה נמסרה לאנה טיילור-ג'וי (אותה אתם זוכרים מגמביט המלכה).

הדמות הבאה היא של אלזוורת' טוהי, כלכלן, מבקר אדריכלות ידוע ומבקר אמנות בעיתון נפוץ, הבאנר. דמותו נמסרה לסטנלי טוצ'י.

האחרונה בדמויות היא של גייל ויינאנד, איל העיתונות הכלל ארצית ובמיוחד הניו-יורק באנר. דמות קרה וחסרת רחמים. זה לא יכול להיות אחר מקיליאן מרפי, שבאמתחתו הפיקי בליינדרז ואופנהיימר.

זהו. את השאר אשאיר לדמיון שלכם. עוד לא החלטתי אם זה יהיה סרט או סדרה.

ולסיפור. ראנד לא מבזבזת זמן רב לכן היא סופרת של מיל"ה. הספר, לו נכתב היום, היה תופס לפחות 700-800 עמודים, רצוי בכריכה קשה. ההוצאה צמצמה רווחים בדף והשאירה כריכה רכה ולא מתאימה. בכל מקרה, ראנד מספרת לנו על רורק הלעומתי, ששום דבר לא מעניין אותו פרט לאדריכלות הולמת, התרחקות מקישוטים מהעבר, רצוי יו(ו)ניים, מבנים שבהם השוהים יראו אור וירגישו אוויר. מה שנהוג בזמנו, שנות העשרים של המאה העשרים, היה לבנות בניינים שחזותם מכה בצופה ביופייה ופנימיותם קשה ואפורה. המזמינים לא ידעו מה הם רוצים והאדריכלים נהנו לתת להם חזות מהממת, כי המתחרים נושפים בעורף.

רורק הצעיר, בן ה-22, לא רצה להיות יוצר חזיתות כמו כולם ושנה לפני סיום הלימודים עף מלימודיו. הוא היה שרטט בחסד, הבין בהנדסה טוב מכולם וידע ליצור אדריכלות פונקציונלית וייחודית. בתחילה אכל מרורים. למרבה הפלא, מי שהכירו בו היו אדריכל מזדקן וכושל בשם קמרון, וחברו השאפתן קיטינג.

עד שיום אחד מישהו מזמין מבנה מאדריכל שאצלו רורק עובד. כרגיל זה מישהו שכיסו גדול, אבל ההבנה האדריכלית שלו קטנה. מנגד, כשיוצע לו, לבעל הכיס, המבנה הנכון הוא יידע שזה יהיה זה. רורק עובד אצל אדריכל ה"מבין" אותו כביכול. רורק נבחר מבין שאר השרטטים להציג בפני המזמין את ביתו, לאחר "שיפורים" של הבוס שלו, וההצעה לא התקבלה. רורק לקח עיפרון, שינה הכל חזרה למקור שלו בחמש דקות, המזמין לקח את רורק החוצה, נתן לו צ'ק ואמר לו לפתוח משרד משלו. זה קרה אחרי עמוד 100. לא קלה היתה דרכו, של רורק.

אבל מעבר לפרטים הקטנים והסיפורים, מדובר לא פחות מתזוזת לוחות טקטוניים שבהם ניו-יורק וכנראה העולם שוב לא ייראו אותו הדבר. האדריכלות המודרנית והפרקטית, הרי זה רורק, אל מול האדריכלות מעלת הגירה, הממוחזרת ונטולת הדימיון שזה קיטינג. ושוב, שני טיפוסים שאינם הולכים בתלם, רורק מול דומיניק קיטינג (פרנקון). ברקע בוחש בעניינים אלזוורת' טוהי העיתונאי, כי תמיד בחש ואינו יודע כיצד לנהוג אחרת ומזיק שוב ושוב לרורק. בסוף עולה גייל ויינאנד, איל העיתונות, וזוכה בקלות במי שכלל לא חשב לזכות, רק כי הוא רגיל לזכות במה שהוא רוצה. בסוף רורק מסכם את הספר, כי למעשה בשבילו התכנסנו.

עקרונות הספר מתכנסים בעמודים 474-478 ושוב בנאום ההגנה של רורק, על המעשה שעשה. כל זאת בעמודי הספר האחרונים, שם באה לידי ביטוי הפילוסופיה של ראנד.

אז כן, הספר מלא להג ומלל, משהו שאולי לא היה עובר בספרות העכשווית. אבל רק ראנד היתה יכולה להוציא תחת ידיה ספר מופת שכזה, התנגשות כבירה כזו בין גיבוריה, בעיקר האדריכל הלא מתפשר, איש העסקים ובעל אימפריית ה"באנר" וכמובן התולעת הארסית אלזוורת' טוהי, המחבל.

בסוף נשארה רק הדילמה האם הספר הקאלטי הזה יהפוך לסרט או סדרה. החלטתי שזו תהיה סדרה משום הנפח העצום של הרעיונות וההתפתחויות והדמויות העיקריות. הבמאי יהיה לוקה גואדנינו, שיש לו כבר ניסיון עם שאלאמה וגם עם טיילור-ג'וי זה יילך טוב. ההפקה תהיה של HBO.

 

ריקשה/לאו שה - מופת

 

פקין של פעם, היום בייג'ינג בירת סין, היתה עיר גדולה. בשנות השלושים של המאה החולפת התחשרו ענני סערה של מלחמה בין סין ליפן. בשנים האלה להיות גורר ריקשה היה מדובר במנוע וההגה של הריקשה דרך רגלי הנהג הרץ מקדימה. להיות בעל ריקשה היה להיות בעל מונית דהיום. להיות שכיר הגורר ריקשה, היה כמו נהג שכיר במונית מודרנית. היום לא רצים בחום, לא בגשם ולא בשלג. תתפלאו שאז כן.

הספר נכתב ע"י לאו שה, שאיכשהו נעלם בשנות השישים, אולי משום שלא היה חביב השלטון. לאחר שנחבט ע"י בני ובנות המשמרות האדומים הוא בחר להתאבד ביום שלמחרת בשנת 1966, בטביעה. הספר פורסם ב-1985 בכתר והיום אנחנו ארבעים שנה לאחר פרסומו. סין היום היא מדינה אחרת לגמרי, לא דמוקרטית, רחמנא ליצלן, אבל המדינה המתקדמת בתבל.

סיאנג-דזה בא מן הכפר. לבוא מן הכפר זה לבוא בור ועני. לסיאנג-דזה כמה יתרונות חשובים. הוא בעל רצון כביר להצליח, חזק ואתלטי בגופו, מסודר והדור לבוש, רץ בכל מצב ולא מתעצל בשום מצב ולא מוציא מעת נחושת על שתיה ועישון. הוא חוסך כסף לריקשה משל עצמו וזו חומקת  ממנו שוב ושוב. פעם הצבא לוקח את הריקשה החדשה ממנו ופעם הסכום הנצבר לריקשה אחרת נחמס ממנו. אבל יש מי ששם עינו בו ומבין את ערכו. האחד הוא בעל ריקשות רבות המושכרות לגוררים והשניה היא בתו, המנהלת את העסק. הבת נוהגת בו במרמה, נישאת לו בהבינה שזה אדם הגון וישר ומקווה שגם אביה יקבל אותו. האב, במקומו, מרחיק את בתו, מוכר את העסק בלי שידע כלל על חתנו החדש.

וכך, ריקשה באה וריקשה הולכת, גורלו של סיאנג-דזה לא משתפר, משפחה לא תצא לו מזה, בריאותו מדרדרת. כבן כפר בא לעיר הגדולה, העיר העתיקה, שיש בה לכאורה כל ההזדמנויות. סיאנג-דזה המהודר, הבנוי לתלפיות, נעשה כאחד האדם, צל של עצמו, אחד שלא יודע לנצל הזדמנויות והזדמנויות אינן ניקרות על דרכו ממילא.

"פועלי כל העולם התאחדו!" (המניפסט הקומוניסטי, 1848) בואו וקחו עותק של ריקשה והבינו כמה מצבכם  עגום.

לאו שה מודה שכתיבתו רגשית והוא לא בנוי לכתיבה אינטלקטואלית סדורה. אז אמר. בספר מופת זה הצליח לאו שה להביא לפנינו תמונה מכמירת לב, אדם ההופך לצל עצמו, אדם חזק ובנוי לתלפיות, שמקרים אלה ואחרים הופכים אותו לכזה המנסה למצוא את  בדל הסיגריה הבא על הרצפה.

במערב אין כל חדש/אריך מריה רמרק - מופת

במערב אין כל חדש התפרסם ב-1929 כשרמרק היה בן 31 ומספר על חייל בשם פאול בוימר, צעיר בן 19, הנזרק למלחמה, והרי רק אתמול היה בגימנסיה. הספר נחשב לספר מופת, התפרסם מאוד והיווה ספר אנטי מלחמתי חריף. בקריאה ראשונה נטשתיו במהרה וגם בקריאה שניה לא הרשים במיוחד בתחילה.

בזמן פרסום הספר המלחמה נחשבה בסיומה כמלחמה הנוראית שאירופה חוותה בפרט וכלל האנושות בכלל. לא היתה מלחמה שנראתה מיותרת ממנה ונוראית במתיה ממנה. האם כל זה בא לידי ביטוי בספר? מה שעוד חסר בספר זה מיקום. זה שמדובר בגרמני המדבר, אלה השמות שמגלים לנו. רק לקראת האמצע יש אזכור לקרב הסום המפורסם ביולי עד נובמבר 1916, בצפון צרפת. קרב שגבה יותר ממיליון נפגעים מהצדדים הלוחמים.

רמרק מיטיב לתאר את מוראות המלחמה, את זוועותיה ובעיקר את המוות האלמוני שבה, מוות ללא שם, ללא הדר, ללא הכנה מתאימה, מוות סתמי והמוני. זו האמת, המלחמה הראשונה בה מתו מיליונים במלחמת חפירות מזעזעת, צרפתים מול גרמנים הקוטלים המונים כשהם כמעט רואים אחד לשני את הלבן בעיניים, אלה מול אלה דומים במראה ובגיל והדם נשפך. הטנקים דאז שנכנסו לשירות, המוות מול הלהביורים.

ואז פתאום חופשה.

פאול מגיע לביתו לחופשה בדרך לאימון נוסף. המראות המוכרים בדרך הביתה משמחים אותו, אבל הכניסה לביתו מעיקה עליו. ככל שהחופשה מתארכת, המועקה מתגברת והספר הופך לעדין ומשורטט בעצב. פאול לא ממש רוצה לספר מה היה בחזית, פתאום הוא נזכר בפעלים בצרפתית ששינן בבית הספר כשרק לפני זמן מה בילה עם נערות צרפתיות ונלחם בקרב מחריד נגד בחורים צרפתיים, לא ממש שונים ממנו ומגילו, אויבים אמרו לו שהם.

גם כשהוא מגיע למחנה האימונים, הנמצא בסמוך למחנה שבויים רוסי, הוא נתקל ברוסים דומים לו, באנשים בהם אין הוא מצליח לראות אויבים. שוב האוכל, התפל והמועט, לא מצליח להשביע ולשמח אותו. אווירת נכאים נסוכה עליו והוא חושש מהתחושה שהאויבים אויבים רק כי אמרו לו שהם כאלה.

שבעה הם היו מאותה כיתה, למדו פילוסופיה וגם גאוגרפיה, לנגן בפסנתר ידעו גם, מלומדים ומחונכים היו. אט אט נפלו חלקם. בדרך גם פאול נפצע ומגיע אל בית החולים, שם מתמעטים מכריו החדשים מהחדר וחדשים תופסים את מקומם, כשהמוות חוגג בכל מקום ומשורטט במורבידיות.

הכתיבה של רמרק בנובלה זו תמציתית. זה מת, כאן האוכל תפל, כאן חוגגים על מחסן מזון שהתגלה, האם הועילו לנו כל לימודינו וכך הלאה.

המלנכוליה האוחזת בפאול אינה מלנכוליה של פחד ממוות או מפציעה. זו מלנכוליה של טעם בחיים אלה בכלל. ואכן, הספר נמכר בסערה, עורר סערה והפך למאשים עוצמתי. מובן שהקוראים בו יחשבו מיד להופכו לספר חובה לכל חייל. באותה נשימה יהיו כאלה שכמובן יראו בספר הכרח למנוע מכל חייל לקוראו, באשר אין כמו ספר זה להרפות ידיו של חייל. כך או כך, ספר חובת קריאה.