האם הצמה הוא ספר נשים? הוא בעיקר ספר על נשים, על גורלן, מה שמאוד מאוד מוריד מערכו. אם נוסיף לגרוע מערכו, זהו גם ספר פשטני מאוד ובעיקר מסתמך על צירוף מקרים פלאי כמעט. כשהגימיק מתגלה באמצע הספר, לא נותר אלא רק להגיע מהר לסוף ההוליוודי ולהביט אל השקיעה המרהיבה.
סמיטה היא הודית מהקאסטה הנמוכה ביותר. תפקידה לעבור כל יום בין עשרים בתים לפנות את הצואה שלהם בידיה שלה ממש, אין כפפות, אין כלי עזר. מובן שאין ביוב. גאנדי אמנם התרעם על עניינים שכאלה, אז התרעם. כשסמיטה עשתה ככל יכולתה האפסית ממש לשלוח את בתה לבית ספר, הבת אמרה לא להוראה לטאטא את הכיתה ונענשה באכזריות. האם החליטה לעשות משעה ועזבה את הכפר עם הבת ובלי הבעל.
ג'וליה בת העשרים היא בתו של אחרון יוצרי הפאות בסיציליה. בעבר ניתן היה להשיג שיער בעבור חופן מעות והשתנות הזמנים הפכה אופנה זו לאופנת העבר. קשה יותר ויותר להשיג שיער וחובות נצברים גורמים לכמעט סגירת המפעל. כמעט, עד להופעתו של אותו בחור הודי, שבו התאהבה ג'וליה וממנו באה ההצלה למציאת שיער בהודו, שיער שנתרם במקדש וישנו.
במונטריאול אנו מכירים את שרה כהן, שותפה בכירה במשרד עורכי-דין. תמיד מוקפדת, תמיד מוכנה ותמיד מנצחת. עד שהסרטן מנצח אותה, ה משרד בו כה הצליחה הראה לה את גבו והיא, שחשבה שזו רק הנחישות שלה, שתסייע לה לחזור למירוץ, לא לקחה בחשבון את תשישות ואובדן השיער.
נחשו מה?
שרה כהן החליטה שזה הזמן לחשוב אחרת, להאט את מירוץ העכברים, ליהנות יותר מילדיה ו... כן, ללכת לקנות פאה. הפאה הראשונה, היפנית, היתה נוראית. האיטלקית היתה נפלאה והבטיחה חיים חדשים.
אני חושב שלהסביר לכם את "גאונות" הספר יהיה מיותר.
