עד שהירח יתמלא/ערן בדינרי - המלצה

את ספרו הקודם של ערן בדינרי קראתי ואהבתי. כשקיבלתי את זה הסתקרנתי.

ערן כותב נובלות, ברובן במעין זרם התודעה. העלילה די משנית, בכל נובלה "גיבור" מרכזי שמשהו קורה לו ומשנה את מהלך חייו.

ארבע נובלות בספר הנוכחי. לא אתאר כל נובלה במלואה, רק אתן קווים כלליים. הנובלה הראשונה עוסקת באדם שלמחייתו חי ומתפרנס מנגינה וירטואוזית בעיר הגדולה, בבית קפה. משנסגר בית הקפה, אותו גיטריסט חוזר לגור אצל אמו בקרית ביאליק. לא צריך להכביר בפרשנויות.

הנובלה השניה עוסקת בסופר דיוויד קולמן, יהודי בריטי צעיר. ספר הביכורים שלו נקטל ע"י מבקר ידוע. קולמן עובר לברלין, חוזר ללונדון כדי לפגוש את המבקר במעין פגישה גורלית.

הנובלה השלישית עוסקת בנכה נפש, הבינוני המושלם כהגדרתו. אחד שאינו כישלון מוחלט, אבל לא מצטיין ולא בולט בשום תחום. פסיכולוגית שהכיר בוחרת לטפל בו בכל מחיר. מה היא רואה בו?

הנובלה הרביעית עוסקת בהנצ'י, שבגיל 14 ברח מפנימיה לה לא התאים ואיש לא הבין אותו בה. מבוגר אסף אותו בלילה, מבוגר בלי שם, החולם. החולם מתפרנס אף הוא מנגינת גיטרה, כתב יצירה אחת גדולה בבחינת מגנום אפוס. אלא שאז הוא מבקש מהנצ'י בן ה-20 לעזוב את הבית, נותן לו מעט כסף ושולח אותו להסתדר לבדו.

בדינרי בוחר לבחור את גיבוריו ברגע קריטי בחיים. יש שיפרשו את זה כנפילה מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא. אבל התבוננות חוזרת בנובלות לא מצביעה דווקא על נפילה, כי אם נפילה לצורך עליה. בדינרי נמנע מגיבורים שהם אנשים "רגילים", בורגנים זעירים, מראה שגם לאדם בינוני יש איכות אצל אדם אחר, שסופר כושל נראה אחרת מזווית ראייתו של המבקר רב התהילה וכך הלאה.

הכתיבה של בדינרי מושכת לקריאה. לכאורה, אין הרבה התפתחויות וגם כתיבה בזרם התודעה, שאינה חביבה עלי, לא הפריעה הפעם. הוא לא חובב פסיכולוגים בלשון המעטה, לא אוהב פרשנויות פסיכולוגיות, פילוסופים גם אינם כוס התה שלו, מוזיקה ואמנות דווקא כן.

הוצאת הספר היא עצמית, ההגהה קפדנית, בדינרי לא חייב לאיש דבר וספק אם ספרו יהיה הראשון בהמלצות לקונים מאת המוכרים בחנויות סטיצומת. הוא כתב עוד ספרים, אלה השניים הובאו לידיעתי ואיני מצר על כך. אשמח לקרוא עוד מסופר מקורי, תרתי משמע.

המתיקות שבתחתית הפאי/אלן ברדלי - המלצה רפה

הספר הנוכחי, המתיקות שבתחתית הפאי, הוא ספר חופשה חביב, זאת להבדיל מספר טיסה – ספר שמטיסים מהיד בשאט נפש.

פלביה, ילדה בת אחת-עשרה מבית דה לוס, המתגוררת באחוזה בריטית בשנות החמישים, אחוזה בה יש מבשלת וגנן, אביה הקולונל אינו עובד ושקוע כולו בתחביביו, בולאות בעיקר. פלביה היא הקטנה ולה שתי אחיות גדולות ממנה וריקניות ממנה. לפלביה מעבדת כימיה מפוארת עם ידע מתאים.

יום אחד נעורה פלביה בארבע לפנות בוקר, ממש עם הנץ החמה. היא יורדת לגינה ומוצאת מישהו השוכב שם, פולט מילה ומת. עד מהרה מתחילה מהומת המשטרה, פלביה הופכת לבלשית/חוקרת חובבת. מגלה פרטים מההיסטוריה המקומית, הפנימיה בה אביה למד ועל חבריו, וכיצד בולים מעורבים במות האיש בגינה.

ספר חביב עם גינונים בריטיים, פאי פודינג לא אכיל, נימוסים ועיסוקים אופייניים לתקופה. המתח לא ידהיר את הלב, אבל מסקרן דיו.

פרנקנשטיין בבגדאד/אחמד סעדאווי - המלצה רפה

2005 לא היתה שנה טובה בבגדאד. לא ששנה אחרת היתה טובה יותר, אבל פיצוץ המתרחש כמה פעמים ביום בעיר המיוסרת הזו, הביא לפיצוץ של רעיון לספר. גם בפיצוץ הזה יש נפגעים, ובמקרה הזה אנחנו.

האדי הוא מספר סיפורים מחונן בבית קפה, שכמובן שותים בו תה. יש לו קהל נאמן ולשומע לא ברור מה אמת ומה שקר. הקהל אדיש לסוגיה זו. האדי הוא גם מתווך של חפצים יד שניה, שבבגדאד יש להם ערך בעיר בה דברים חדשים נדירים. עוד דמות בסיפור היא של מחמוד העיתונאי, השומע את הסיפור שתיכף תשמעו עליו, אותו הוא שומע בהקלטה ישירות מפי בעל הדבר.

גופה מסויימת, מפיצוץ מסויים, קורמת עור וגידים. ליתר דיוק, מישהו אוסף גופה מאחד הפיצוצים הרבים בעיר המכילה רבות כאלה, הגופה אינה שלמה ויש לאחות חלקים אותם אוסף מי שאוסף, האדי המתווך כנראה, מרכיב חלקים חסרים מגופות אחרות בתפירה גסה עד שהגופה קמה לתחיה. מה הרעיון? הרעיון הוא שהגופה תצא ותנקום את מותה מחלקים ממנה הורכבה, כלומר, כל חלק שמרכיב אותה נקרע מגופה אחרת. החלק הזה הוא תוצאה מפיצוץ שמישהו אחראי לו. המישהו הזה צריך למות. רעיון עיוועים יפה.

דמות שלישית בסיפור היא של אום דניאל. דניאל נלקח ממנה לפני עשרים שנה למלחמת איראן-עיראק. הא מאמינה שבנה לא מת ויום אחד ישוב. היא זקנה, בקושי רואה  ופתאום דניאל בנה חוזר מ"מותו". נחשו מיהו דניאל?

כל מה שסיפרתי לכם עתה נמצא די בהתחלה ומכאן אני לא מספר הלאה מפני שבעצם אין סיפור. ספרים בהם אין סיפור אם משום שהסיפור גרוע, הכתיבה גרועה וכמובן הצירוף של השניים, מכעיסים אותי. למרות זאת, קראתי עד הסוף. הכתיבה לא ממש גרועה, אבל זה שיש גופה שלא ניתן להורגה משום שכבר מתה, שיש לה כוחות דמוניים סטייל באטמן/סופרמן/אנטמן/איירונמן, היתה אמורה להעניק לנו סיפור ממזרי הרבה יותר. פרנקנשטיין כבר הוזכר ולכן הציפיות עלו, נקמה יש והציפיות שוב עולות, בגדאד היא הרי בגדאד שלאחר סדאם חוסיין. מכל זה הסיפור נופח נשמתו בלחישה רפה.

ושוב, לא שזה ספר גרוע, זה ספר מאכזב, אך ראוי לקריאה רק בשל היותו ספר אוירה, ספר על עיר מיוסרת, בו שיעים וסונים אוכלים אחד את השני, עוד עדות משתתפות בחגיגה, אנשים עם אינטרסים אישיים סובבים בעיר עם רכבים אמריקאיים חסונים, שחורים ועם שמשות מואפלות, כשבפנים אנשים מגוהצים למשעי ובעלי משקפי שמש שחורים. עיר עניה, שגם האמריקאים משתתפים בחגיגה ולא מצליחים או רוצים להביא סדר.

כבר נאמר פה ושם שעל העטיפה כתוב שהרומן נכתב ברוחו של גרסיה מארקס, וזו כמובן אמת מוחלטת. בשני הספרים יש מילים, כריכה ופרטים על בית ההוצאה לאור.

אשה שבורה/סימון דה-בובאר - המלצה

3 סיפורים מקובצים בספר הזה: גיל המתינות, מונולוג ואשה שבורה. אני מתייחס לראשון ולשלישי.

הסיפור הראשון מהווה בסיס לספר "אי-הבנה במוסקבה". המספרת מספרת בגוף ראשון את המתרחש אודותיה, אודות בעלה אנדרה וגורם הבעיה ביניהם, בנם פיליפ. המספרת (ניקול, באי-הבנה במוסקבה, ואני מניח שגם כאן), מניחה לכעסה להתפרץ כשהיא שומעת שבנה האהוב פיליפ מחליט לזנוח את הדוקטורט שלו וללכת בכיוונים אחרים, ואם לא די בכך הוא פונה בניגוד לדעותיו הפוליטיות הקודמות למשרה ממלכתית שסידר לו חמו. משרה מכובדת ובגידה בעיני אמו.

אם נזכור לרגע שסימון דה-ובואר ניהלה מערכת יחסים פתוחה עם בן זוגה ז'אן פול סארטר וילדים לא היו להם, מפליא כיצד מצליחה המספרת לשרטט קונפליקט משפחתי בקווים נאמנים כל כך למציאות נושכת.

פיליפ, הנוטש את דעותיו לכיוון הפוך, מעלה על פני השטח את בעיות הזוגיות של ניקול ואנדרה. זוגיות זו עמדה במבחן הזמן, זוגיות יציבה ותומכת. פתאום הבן האהוב מפנה עורף לאמו, אם כי ממשיך לאהוב אותה בעוז. היא נעלבת פעמיים: פעם אחת מבחירותיו של הבן, ופעם שניה מכך שבעלה לא רואה בזה אסון גדול. ניקול מסרבת להפגש עם בנה וכועסת על בעלה. היו זמנים שעקרונות היו מברזל.

הסיפור השלישי עוסק בבגידה. המספרת הנבגדת כותבת יומן במשך כמחצית השנה. יומן צנום המספר את סיפורה של אשה נטולת קריירה, עשירה אמנם, שבגיל 44 מגלה שבעלה הרופא מעדיף על פניה אשה מצליחנית, עורכת-דין יקרנית, גרושה עם ילדה, לא הרבה צעירה מהמספרת.

שוב, רצוי להזכיר את מערכת היחסים הפתוחה של דה-בובואר. היכולת הפנומנלית שלה לתאר התפרקות של אשה נבגדת, שמערכת הנישואין שלה חשובה מאוד, שהטקסים הקטנים של היומיום כמו שתיה משתפת, האזנה למוזיקה, ביקור במוזיאונים וכך הלאה, נזרקים לכל הרוחות. בעלה מודה ללא היסוס שהוא מקיים מערכת מקבילה של יחסים, מספר מתי יבלה עם פילגשו, היכן וכמה זמן.

גם כאן התיאורים נפרטים לנימי נימים של רגשות, להתפרקות טוטאלית, להשענות על חברות שתבאנה מידע ועל בנותיה הבוגרות, שמהן היא תוציא ביקורת אכזרית על עצמה ועל דברים שלא ראתה בשנות נישואיה.

ספר מרתק של מספרת מרתקת כרגיל.