ברנשים וחתיכות/דיימון ראניון - המלצה

דיימון ראניון יודע לספר בסיפוריו הקצרים את סיפורה של ניו-יורק בכלל ואזור ברודווי בפרט (אזור התיאטראות). החן בסיפוריו נובע מהטיפוסים הצבעוניים והמסלנג הידוע שכל משכנע (אקדח) לא יכול לסלקו מהלקקן (הפה) של דוברו. מדי פעם המשכנע יורק עופרת, מתכת רעילה אפילו מנגיעה, וכשזו פוגעת בטיפוס זה או אחר, בדר"כ נוהגים להגיע כפתורים (שוטרים) וזה כבר לא דבר חביב כלל וכלל על הטיפוסים הצבעוניים. לפעמים, מה לעשות, נוצר עניין אישי בין טיפוס לכפתור ואז העניין הזה צריך להגיע לפתרון כלשהו. האם תהיה זו העופרת במשכנע של הטיפוס, או העופרת באלה של הכפתור, שידו תהיה על העליונה?

ראניון יצר עשרות סיפורים קצרים כאלה ואחרים, שסגנונם דומה וכמובן הסלנג הידוע שלהם. מי מספר אותם? המספר גם הוא מחוג הסובבים סביב אותם טיפוסים והוא עצמו כותב בסמרטוט-עיתון על המתרחש בסביבה, כך שיש לו עדות מכלי ראשון. ראניון אף חיבר את הבלאדה פנקס הקטן ואף שם מוזכרים תוצרי הסלנג הידועים.

לסיפורים חן רב. הטיפוסים אינם ממין הקמים בבוקר לעבודה ושבים עת ערב לביתם לסעוד עם נשותיהם וילדיהם. כלל וכלל לא. אלה טיפוסים ממין המהמרים, חובבי מרוצי הסוסים, הפוקר, המאורה של מינדי לארוחת לפנות בוקר בארבע טרם עלות השחר ועוד ממין העיסוקים הבלתי שגרתיים, רצוי במזומן.

ופתאום מערב.

האם פרוע? זה אם אתם מניחים שמה שהיה עד עכשיו במזרח רגוע, והוא לא. אבל במערב יש קטעים כשהמחבר ילד והסיפורים בהתאם וגם כשהוא מבוגר יותר ולפעמים מצטרף אל הכוחות השיכורים, הנדים ברוח והישנים לפעמים בחד גדיא (כלא). גם סיפורו של אל קפונה המאפיונר נחשף בסיפור קצר לפנינו.

אין מול עיני קהל יעד ספציפי לסיפורים אלה, אבל חנם יעבוד על קוראים רבים.

המטופלת השקטה/אלכס מיכאלידס - המלצה רפה

תיאו פייבר הוא פסיכולוג המפנטז להתקבל למכון הטיפולי גרוב, שם יוכל לשכנע את המטופלת אלישה לשבור את תענית הדיבור שלה ולספר את שהתרחש בביתה. מה התרחש בביתה? רצח אלים ביותר התרחש, רצח בו היא לכאורה ירתה בבעלה חמישה כדורים מטווח אפס ברובה ומחקה את ראשו. מסוג הרובה המדובר די היה גם בכדור אחד, אבל למה להתקנטן? על הסיבות לירי המזעזע הזה תצטרכו לעמוד בעצמכם אם תבחרו לקרוא את הספר הלא מרשים הזה.
פייבר הוא מסוג הפסיכולוגים המאמינים שהכל מהילדות. אני מסוג בעלי התואר בפסיכולוגיה המאמינים שדי בשטות הזו שהכל מהילדות, כאילו בהמשך לא קורים לנו דברים חדשים. לא סובל פסיכולוגים כאלה וזה משהו מהילדות שלי.
תיאו מתחיל את עבודתו בגרוב, מחלקה פסיכיאטרית הנאבקת על קיומה הכלכלי. המתח מתחיל עכשיו כשתיאו פייבר הפסיכולוג הילדותי צריך לגרום לאלישה לדבר ובכך להצדיק את המוניטין של המחלקה כמחלקה מצטיינת. המתח מורט עצבים ולפייבר יש שישה שבועות לגרום לאלישה לדבר, כשבמצב אחר המטפלים סבורים שחולים כאלה מדברים רק אחרי שנים של טיפול. מובן שכדי להגיע לתוצאות על פייבר לעבור על כל איסור והוא כמובן עושה זאת בנפש חפצה.
מיכאלידס, שמשמו מוצאו כנראה מיוון, ולמען האמת קפריסין, מביא על ימין ושמאל התייחסויות אל יוון עד שזה כבר הופך לבדיחה. זו לא הבדיחה היחידה. כספר ביכורים ההקצעה הספרותית המתבקשת אינה קיימת ואם הספר היה כיסא, היושב עליו היה מקבל קוצים בתחת ולא כמטפורה.
ונחזור לטיפול. הטיפול יראה כמובן לכל פסיכולוג כטיפול חובבני, גס וחורג מגבולות הטעם הטוב. זה כמובן לא מפריע כשמדובר בספר מתח, שאמור לחבוט בקורא. כספר מתח המתח לא ממש קיים, כערך מוסף בפסיכולוגיה זה מסתכם באפס מוחלט ובסה"כ הטוויסט המתבקש מגיע כמובן והופך את הקערה על פיה. הכל מתבהר והנה הסיפור: היא ציירת מפורסמת, שציוריה הפוטו-ריאליסטיים מושכים חובבי אמנות, הוא צלם שעבודותיו הפוטוגרפיות מתפרסמות בווג. הוא, גבריאל, החל בילדותו את עבודתו עם קנון, וכשעלמים במדינה לבנטינית מסויימת הולכים לצבא הוא המשיך עבודתו עם נייקון כבדה, וכשנשבר מהמשקל עבר לאולימפוס משובחת וקלילה. בגידה כפולה שכזו לא מצדיקה מטח מחומש בפרצוף? תגידו מה שתגידו, אין פה דמות זכה וטהורה אחת וכמעשה כריסטי, מעשה מכאלידס, המפנה אצבע מאשימה אל דמות זו או אחרת, רק כדי שנחגוג ניצחון קטן בדרך אל התסכול הבא. נדוש וכבר לא ממש עובד.
תרצו, תקראו. לא ספר גדול בשום מובן. הייתי צריך להזהר מכך שכתוב שהספר נמצא שבועות ברשימת הניו יורק טיימס, שזו המלצה מופרכת בבסיסה. יש כמובן עוד שתי אזהרות בספרים אחרים, למשל, שהספר זכה במאן בוקר או שהוא מצחיק עד דמעות. זה לא מצחיק.
אז למה קראתי? משני טעמים: ספר מתח מובחר אני קורא אחד בשנה והספר הזה נבחר משום שהוא זוכה להייפ מסויים. אני מקווה שעכשיו ההייפ ישכח ונגיע לחוף מבטחים. הנה בזבזתי לשווא ספר מתח טוב, שלא קראתי.

הודו יומן דרכים/עזריאל קרליבך - המלצה

השנה היא 1955 ומי שהיה העורך המיתולוגי של העיתון מעריב, עזריאל קרליבך, מבקר בהודו ורושם יומן דרכים. כל המקומות בהם המליצו לו לבקר בהם, בחר אחרים. ממלונות מסודרים נמנע ואף בטאג' מאהאל לא ביקר, באשר זה כלל לא מבנה שנבנה בהשראה הודית, כי אם מוסלמית.

קרליבך כותב בצורה נמלצת מאוד וקשה היום לקוראו. הכתיבה לא ממש זורמת, פומפוזית לעיתים. מה שהיה אז אולי כבר לא תופס היום. כך או כך, הודו מדינה מיוחדת מאוד. כמה מספרים לסבר את העין והאוזן: אז מנתה שלוש מאות ושבעים מיליון נפש, היום מיליארד ושלוש מאות נפש. אופס, נולדו עוד כמה אלפים. 14 לשונות רשמיות היו אז, היום 22 ובכלל מוכרות בהודו למעלה ממאה לשונות. כדי לתקשר עם כולם פשוט עוברים לאנגלית.

שבע שנים עברו מרגע הכרזת העצמאות ועד לביקור של קרליבך. ג'ווהרלל נֶהרוּ הוא ראש הממשלה, אדם שלמד בטריניטי קולג' שבקיימרידג', דובר אנגלית רהוטה ובז למנהגיה הרבים של הודו, בהם הרפיון של ההודי המצוי, שלל הפסלים המצויים בכל מקום ושלל הלשונות שאינן מאפשרות תקשורת מינימלית. אבל זה כבר די בסוף הספר וכבר בהתחלה, במליצות רבות, קרליבך עומד נפעם אל מול התופעה הקרויה הודו, שלה מאתיים וחמישים מיליון פרות מחמד ומפאת ההתחשבות מנמלה ועד פיל, בשר לא יבוא אל פיהם ואפילו לפרות אין לרוב מה לאכול, לא כל שכן להודי המצוי.

רבות נאמר על שיטת הקאסטות, השייכות מלידה ועד מוות לרובד חברתי של ההודי המצוי וחוסר היכולת לעלות לרובד נכבד יותר. רוב העם שייך כמובן לרובד הנמוך והעני. למרות זאת, ב-1955 קרליבך נפעם מכך שהאלימות בהודו אפסית, הרצון לפתור בעיות באלימות לא קיים, הודו אף אינה ששה אלי קרב כלפי שכנותיה. היום העניינים פשוטיים פחות, אבל הם לא פשוטים בכל מקום על פני הגלובוס. וגנדי? סירב לשלם לפקיסטן פיצויים, חטף 3 כדורי אקדח ומת. מזכיר משהו?

שאלות רבות של משפחה, פרנסה, אלימות כבר אמרתי, נראות אחרת בהודו משאר העולם, אף דת אחת מהן. רוב ההודים הינדים ולמרות זאת, לא מפריע להם שיש דתות אחרות. מוזר, אבל רוב דרום מזרח אסיה פנו והפכו בודהיסטים אף הם ואינם מחפשים אל(וה)ים משלהם. תפישת החיים ההודית אין לה פשוט אח ורע על פני הגלובוס. בתחילה עוד ניסה קרליבך להתווכח עם מלוויו על החיים בהודו, אט אט הבין שזה חסר תוחלת ונותר כעד בלבד.

למרות המגרעות והזמן שחלף, ספר ראוי.

מצעד האיוולת/ברברה טוכמן - המלצה רפה

מצעד האיוולת הוא לבטח ספרה המפורסם ביותר של ברברה טוכמן, סופרת ועתונאית, ובעיקר היסטוריונית. ארבעה נושאים, מהבולטים בהיסטוריה, לדעתה, בחרה טוכמן להכניס לספר הגדוש הזה:

1.      אבטיפוס: הטרויאנים מכניסים את סוס העץ לתוך עירם הבצורה

2.      האפיפיורים של הרנסאנס מעוררים את הפרישה הפרוטסטאנטית

3.      הבריטים מאבדים את אמריקה

4.      אמריקה בוגדת בעצמה בווייטנאם.

האם אלה באמת נושאים ראויים, שאחרים מהם אין ואין איוולת כלשהי בהתנהלותם? טוכמן היסטוריונית, אני לא. היא לבטח יודעת על מה היא כותבת, העט שלה קל ומתרוצץ על הדף כאחוז דיבוק, הטקסט עולה על גדותיו ולציטוטים אין קץ.

בפרק העוסק בטרויאנים יש עירוב בין מיתוסים לאולי מציאות של ממש. מיתוסים הם מיתוסים ואלה של יוון חביבים על כולם. סוס העץ לבטח שבה את הדמיון וסייע להכניס אותו למצעד ולהוכיח בעזרתו איוולת.

הפרק העוסק ברנסאנס משמים. אין רק אפיפיור אחד בתקופה זו והפרישה הפרוטסטאנטית אינה אומרת הרבה למי שאינו נוצרי.

הפרק העוסק בבריטים, המאבדים את אמריקה, עוסק למעשה באנשים שאינם מדינאים מקצועיים. איבדו? אבא יביא אחר.

מטבע הדברים, הפרק על אמריקה, הבוגדת בעצמה בווייטנאם, זכור יותר למבוגרים שבינינו ועדיין מהווה פצע פתוח בחברה האמריקאית. לא פלא שהוא תופס מקום נכבד בספר.

כל שנותר לומר, שלמרות הידע השופע של טוכמן והעט הקל שלה, מי שלא ממש למד היסטוריה ומי שסולד מטקסטים צפופים ועתירי ציטוטים, הספר הזה לא יהווה אור גדול ותאוות קריאה מוכחת. הקורא שבכל זאת למד דבר או שניים, ולפחות מתמצא מעט בדברי ימי העולם, יתהה שמא בכל עת אחת הכל זרם על מי מנוחות ומה שהיה צריך לקרות ולהתנהל קרה ללא איוולת נראית לעין ובשופי.

האם תוצאות המהפכה הצרפתית לא התפתחו לאיוולות כל סוג ומין? התנהלותו של נפוליאון בדרכו לרוסיה? התפתחות מלחמת העולם הראשונה? התנהלותו של היטלר בלנינגראד? ההתעקשות על משפט דרייפוס ותוצאותיו?

משום התמקדות טוכמן רק בארבע תקופות בהיסטוריה ומשום הקאת ציטוטים אינסופיים, משום הדחיסות ומשום המנעות מאיזושהי הצעת מזור לאיוולות שעוד תהיינה, ההנאה מהספר נפגמת. מעטים המנהיגים שספרים כאלה מצויים על שידת הלילה שלהם, לעיון דקות לפני שהם עוצמים עיניהם לשנת לילה מסוייטת. ואולי איוולות פה ושם מתבקשות והן גדולות על מבצען ובלתי נמנעות?

פרק הסיכום בן כמה עמודים, הבא לסכם במהירות את האיוולות השונות, לא שיפר דבר. שוב ושוב הובאו רעיונות מדוע איוולת זו או אחרת אירעה. אבל הדבר פשוט בהרבה: שליט בא כולו עם רעיונות וחזון בדבר שלטונו העתידי ונותר ללא אוויר וכלים לביצוע ביום שלמחרת. הפער הבלתי נתפס הזה בין הדהירה לשלטון, יהא סוגו אשר יהא, עד לנאום הניצחון והתחלה בעבודה האפורה והמייגעת, הוא פער בו נופלים טובים וטובים פחות. כי מה שרואים משם, לא רואים מכאן.

מחתרת המסילה/קולסון וייטהד - לא כדאי

קולסון וייטהד רקח לנו סיפור סביב מחתרת המסילה, שהייתה מבריחה עבדים שנמלטו מבעליהם אי שם במאה ה-19. המסילה היתה שקועה כמה קומות מתחת לאדמה, התחנות היו סמויות מהעין ורק המבריחים ידעו להיכן להביא את הנמלטים. המנהרות היו אמורות לקלוט לתוכן את הרכבות האפופות עשן מדוודי הפחם שלהן, כשלעשן אין ממש להיכן להתפזר והוא אפף את הרכבת וחנק את כולם. נוסעי הרכבת היו אמורים שלא להבחין שהרכבת עוצרת בשום מקום ומעלה נוסעים כושים בודדים והכל טוב. אלה עוד הבעיות הקטנות של הספר הזה.

משהגיעו הנמלטים למדינות מקלט, כאלה שהתירו לכושים עבדים נמלטים להסתובב חופשי, הציעו לנשים אמצעי מניעה, ברקע היו גורדי שחקים ובהם מעליות שהובילו נוסעים מעלה, וכל זאת ב-1839. גם אלה בעיות קטנות בסיפור. הבעיה הגדולה היא שהסיפור למעשה לא ממש קיים.

ומה כן יש?

קורה נולדה למייבל, שנמלטה בעצמה מהבוס הלבן שלה. היא לא אמרה יפה שלום לבתה קורה, לא הכינה מסיבת פרידה, לא ארזה מזוודה. פשוט נעלמה. מעשה אמהות, סימן לבנות. קורה, הבת, החליטה שלא להיענות להצעתו של סיזר לברוח. בסוף החליטה שכן וכי מה כבר חיכה לה בחוות רנדל, פרט לעבודה קשה ומכות?

ההברחה לתחנה לא היתה פשוטה. בדרך לרכבת היא הותקפה ע"י נער, נאלצה להכות בו באבן וזה נגמר רע לנער וטוב לה. סיזר וקורה הובלו לדרום קרוליינה, שם התחילו חיים חדשים, אבל לא לעולם חוסן משום שגם לוכדי העבדים אינם נחים לרגע לנוכח שפע הפרסים המחכים להם בלוכדם עבדים והחזרתם למקום החביב ממנו נמלטו. כך מוצאת עצמה קורה הנבערת נחטפת ושוב חוזרת לחיים נורמליים, שם היא מפתחת יכולת לימודית מרשימה ולומדת על המורים ברומא העתיקה ואף חוטאת במחשבות פילוסופיות. לא שעבדים הם מטומטמים בהכרח, קולסון וייטהד חושב שאנחנו כן. בשלב מסויים קורה עובדת במוזיאון המדגים חיים השבטים באפריקה והיא בו מוצג חי. רק שקורה מעולם לא היתה באפריקה ומניין לה מיהו לובנגולו מלך זולו?

אז מי שרוצה לקרוא ספר משובח על עבדות, יקרא את זכרון ארוך של פרד ד'אגיאר או יוסיף ספר טוב כמו עבד אמריקאי של פרדריק דאגלס. מי שרוצה משהו מודרני יותר על אפרו אמריקאיות יקרא את  העזרה של קתרין סטוקט. את מחתרת המסילה יש להשאיר על המדף. וייטהד בהחלט לא יודע לספר סיפור ואם הניו-יורק טיימז המליץ, זרקורים אדומים צריכים להדלק.

נכון שאנחנו כקוראים ישראליים מהפרובינציה לוקחים ללב סיפורים על עבדות, הרחוקים מאתנו שנות אור, אבל גם סיפורים כאלה צריכים להיות אינטליגנטיים, מרגשים וקוהרנטיים. זה כל מה שאין בספר.

מובן לגמרי שווייטהד כיוון את ספרו לטלוויזיה ואכן במהרה הופיעה סידרה, מה שלא צריך לגרות חובבי סדרות. לא לנסות למצוא למרות הכוכבת קורה המופיעה שם והיא שחקנית מרשימה וצעירה. מחליא.

מסע ליד-חנה/כרמית גיא - המלצה חמה

כרמית גיא מכירים? בטח מכירים מ"הכל דיבורים", ממבט של תשע בערב בערוץ היחיד במדינה.

חשבתם פעם שאין קרוב מקומוניזם לקיבוץ? אז חשבתם. הקיבוץ הקומוניסטי היחיד במדינה הוא יד-חנה, הנקרא ע"ש חנה סנש, היהודיה-הונגריה, שהתנדבה לצבא הבריטי. צניחתה היחידה מאחורי קווי האויב הביא למותה בעינויים. היו שחשבו שגיוסה לצבא היה טוב מבחינה תדמיתית.

כרמית גיא גדלה ביד-חנה ושבה למסע בין פרשיות הקיבוץ הזה ולמתרחש במדינה הצעירה. ואילו פרשיות.

הקיבוץ הוקם ב-1950, במשולש הקטן בשרון, ממש מערבית לטול כרם היום, רק שאז עבר ביניהם גבול, מה שלא מנע נפנופי יד לשלום משני צדי הגבול ומעת לעת גם חילופי ירי. שיהיה.

מקימי הקיבוץ היו עולים מהונגריה, רובם ככולם חוו את מוראות השואה, נעזרו בג'וינט, עלו ארצה כחברה מגובשת והקימו את הקיבוץ לאחר הכשרה קצרה בגבעת-חיים הסמוך. כרמית גיא מצליחה בספר מרהיב לתאר סיפור מורכב של קיבוץ יחיד מסוגו, בן חורג לתק"ם, חורג ביותר ממובן אחד. כל כך חורג שהוא גם קומוניסטי יחיד וגם מתיר לכל חבר לשמור על הרנטה מגרמניה לעצמו.

תחילתו של קיבוץ זה בהונגרית, השפה היחודית, שאינה דומה לשום שפה אחרת, שדובריה סברו שהעברית קשה, עד כדי כך, שהרצון לדבר עברית בלבד עם הילדים בחברת הילדים (המבנה בו גרו הילדים וגדלו בו), שפה בה לא שלטו, יכול היה לגרום לכך שהילדים יצאו אילמים. ההונגרים האינטלקטואלים הגיעו עד מהרה לפתרון מבריק: גם וגם. זה היה המוקש הקטן שייחד קיבוץ זה ועתה לתסבוכת המלאה: הקומוניזם נדון כבר בתלמוד: שניים אוחזים בטלית. בפלפולים הרבים לסוגיה זו הגיע גם הקומוניזם: שניים אוחזים בטרקטור. זו, בקיצור, כל תורת הקומוניזם, בה כל אמצעי הייצור יינתנו לפועלים, שמכל העולם יתאחדו ויצילו את הטרקטור, שיחזור לשדה, יחרוש ויסייע לקצור. אז יקראו לו קומביין. לא היה כמובן שום קשר בין תיאוריה למעשה ואיש לא סיפר זאת לחברי יד חנה. עד מהרה נוצר סכסוך בקיבוץ, שנבע בעיקר סביב מעמדה של מפ"ם במשפטו של מרדכי אורן, נציג שנשלח לפראג, נעצר ונכלא לכמה שנים ובקושי שוחרר. מששוחרר וחזר, התחילו גם בעיות שנבעו מכך שברית המועצות וצ'כוסלובקיה תמכו בעבר בחדווה בהקמת מדינת ישראל, ועם התערבות הג'וינט בענייני היהודים ואורן, סברו הסובייטים ובני בריתם שזו התערבות גסה של האימפריאליזם האמריקאי בענייני הסובייטים והקומוניזם. בארה"ב התחיל בדיוק גל המק-קארתיזם והוצאתם להורג של הזוג היהודים רוזנברג באשמת בגידה. הסובייטים, מצדם, העבירו נשק למדינות היחידות הצודקות מבחינתם, מדינות ערב.

ב-1953 נפטר שמש העמים, הסב החביב והחייכן. בוועידה הקומוניסטית העשרים, החל חרושצ'וב היורש לרמוז, לרמוז בלבד, על מעשיו החביבים של סטלין (קטע מקסים בנוטות החסד עוסק בתחרות בין קצין גרמני לרוסי, בשאלת מי המנהיג הרצחני יותר. משעשע).

ביד-חנה, הקיבוץ המצוי בנתק מהתק"ם ובסכסוכים על קוצו של יו''ד וגם בשאלות הרות גורל, אין תקשורת מהירה, אין עדכונים והם ממש לא יודעים שהקומוניזם ספג אחד ממכותיו החמורות.

אם נדמה לכם עד עתה שמדובר במניפסט פוליטי, בחיבור היסטורי, צדקתם. אבל זו תמונה חלקית בלבד. כרמית גיא, כבת המקום שנולדה מעט לפני קום הקיבוץ, מציירת תמונה רחבה בנוגע לחלום והתנפצותו לרסיסים. אנשים חיו את הפוליטיקה עם מריחת המרגרינה על הלחם בבוקר, דנו בענייני השעה עם הגולש בצהריים ואולי היה להם קיורטוש בערב כדי לסכם מה חדש בגידול החסה. השטחים עוד לא היו.

מבטה של גיא מריר, ציני, משועשע ומלא חמלה על אנשים חדורי מטרה, שבדמם זורמת הפוליטיקה 24/7, שאנשים גרמו לפירוק משפחות בגלל שצד אחד נותר במפ"ם והשניה ברק"ח. עד כדי כך. אמה של גיא עבדה עשר שנים בעיר במפלגה הקומוניסטית, בסוף הצטרפו גם הבעל וכרמית, ששמה נקרא כך משום שאביה עבד בכרם...

יופי של ספר לסיפור מורכב במדינה מורכבת. כן ירבו ספרים כאלה.