כשהייתי ילד למדתי בבית ספר דתי, על גבול החרדי. מובן
שהאמנתי באלוהים. זה מה שהכרתי, לא היה משהו אחר להאמין בו ולא שאלתי שאלות, ומאחר
ואפילו טלוויזיה לא היתה, לא היתה דילמה מה להדליק בשבת. לא היה מה. משבגרתי, נניח
גיל 14, הבנתי שמשהו חורק בעניין הזה ששמו אללה, הרי כבר מכיתה ד' אני בבית ספר
ממלכתי, והיה צריך להעדיף תחליף.
אבי נפטר כשהייתי בן 11 ובכל חג הייתי הולך, כמי שכפאו שד,
לבית הכנסת. אבי היה דתי ואותי זה לא עניין. אבל לזכרו הייתי נוכח שם והברכה
"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו", פשוט לא החזיקה
מים. ננסה מחדש: "ברוך אתה כסף כספנו מלך העולם שהכל נהיה בדברו".
בינגו!
הרי לייזה מינלי, בקברט, שרה את זה לפני:Money makes the world go round . במשך הזמן התמעטו ביקורי בבית הכנסת והיום לא תראו אותי שם בעד
שום הון שבעולם. אין לי אלוהים בלב כבר למעלה מארבעה עשורים וכל העניין הזה מגוחך
בעיני.
נניח לדוקינס לומר את דברו.
הספר אינו קצר ואינו מקצר. 541 עמודים כדי לענות על שאלה
פשוטה אם יש אלוהים, זה אינו דבר של מה בכך. מה בסך הכל רצינו לדעת? יש או אין. זה
היה יכול להיות חיבור קצר של כמה עמודים, אבל זה לא מקובל בספרות ולא מקובל במדע,
ובהתאם לשאלה, לא בתורת המוסר ובפילוסופיה. וכך, עד למעלה ממחצית הספר הדיסוננס
סינוור אותי, גרם לי לגירודים עזים בגוף, להחליף תנוחה בכסא מדי כמה דקות ותשובה
אַין. אז חזרתי לשער הספר, לראות אם זה הספר הנכון אותו אני קורא, ואז למרבה
המבוכה ראיתי את כותרת המשנה: האשליה הגדולה של הדת. מחוכם וחכם. הרי אם יש אשליה
בדת והדת מבטיחה לנו אלוהים/אללה/או מיי גאד, אין אלוהים.
אבל אז חלה מטמורפוזה בספר, דוקינס פשט את אצטלת הביולוג,
הסיר את הכפפות ופנה לחבוט חבטות עזות ומטווחות היטב, משל מדובר בשטיח רמוס בבית
מרובה רגליים, לא חס על הנצרות ופלגיה הנלחמים זה בזה, ובטח שלא על האסלאם, עליה
הכריז כדת המלחמה, דת רצחנית וקטלנית. הידד, אני אוהב אמירות כאלה. התמה המרכזית
שלו היא פגיעה ברכים ובחסרי הישע – בילדים. הרי הם לא יודעים להגן על עצמם והנה
מבטיחים להם גדולות ונצורות, עכשיו ואחר כך. בעיקר אומרים להם שזה ראה וקדש, אין
להתווכח, לקבל ודי. למבוגרים מספרים שדת צריך לכבד, כל דת וכל דתי, ודוקינס עולה
על אקסיומה זו עם דחפור-די-ניין, לא מותיר אבן על אבן ומתבל בכמה מקלות דינמיט
וחומצה. באותות ובמופתים, למעשה במספרים, מראה דוקינס כיצד הדת וגרורותיה
הממאירות, גורמת לחגורת התנ"ך האמריקאית ולאזורים דתיים נרחבים בעולם להיות
הספקים הגדולים ביותר של הפשיעה ומבצעיה הפושעים, וכי בתי הכלא המלאים ביותר
נמצאים באזורים אלה. למעשה, הגורם מס' אחד במלחמות הוא הדת, למעשה הדתיים.
למעלה ממחצית הספר לא מפסיק דוקינס ללהג, להציג שוב ושוב את
דרווין במטרה להראות כיצד האבולוציה גרמה לדת להתפתח ולא למדתי מכך דבר. ופתאום,
באבחה אחת, הספר החל לדהור קדימה, מותיר אבק המקשה על הנשימה, אבל לא על הראיה.
פתאום, בכתיבה מזהירה, אירונית, צינית, משועשעת ומשעשעת דוקינס מלהטט במילים
ומוכיח באותות ובמופתים מהם נזקי הדת, כאילו אנו החילוניים לא ידענו על כך, אבל
ספק אם יכולנו לנסח זאת כך. זהו, אם כך, ספר מצטבר. צריך לקרוא, ולא לוותר, כדי
לקבל את מלוא ההנאה האורגזמית.
שנים אני יודע שהתנ"ך אינו ספר מזהיר, עמוס בסיפורי
מעשיות מצוצים מן האצבע. ראו ספר איוב. או, למשל, סיפור לוט ואנשי סדום בשופטים יט
23-24. לא מכירים? לא אלאה אתכם. סיפור מזעזע ונטול היגיון. דוקינס מוסיף גם את
הברית החדשה, ספר האמור לתקן את נזקי הברית הישנה ולרכך את רוב החלקים הנוראיים
שם. לעיסה מוסיף דוקינס את הקוראן, המתחיל כספר שלום ומסיים כספר של מוות, רצח,
דם, יזע ודמעות למכביר. לנו החילוניים מגלה דוקינס בעטו המושחז, שרוב הדתיים
הקיצוניים ביותר, מעולם לא קראו את כתבי הקודש שלהם, עוד דבר שידעתי, אבל אהבתי
לקרוא דבר המנוסח טוב כל כך.
תגידו בוודאי שאפשר לפנות ישר לעמוד 300 ומשהו ולהגיע היישר
לקטילות המרהיבות. לטעמי, תהיה בזה החמצה מסויימת. יתכן ודוקינס ניסה לומר לנו עד
כמה ההסתכלות הדרוויניסטית ניסתה להראות את התפתחות הדת כאילו היתה זו עצם בירכו
של ברונטוזאורוס. אבל כאן באה נפש האדם, הרי מעטים הם הספקנים מלידה,
האינטליגנטים, שגרמה לנו אסון כבד כל כך בהמצאת הדת. לזה נזקק דוקינס לאחים
קרמזוב, לחלק בו דוסטויבסקי שם בפי אחד הגיבורים את הדעה, לה גם אני מסכים, שהמצאת
הדת באה להמציא את המוסר האנושי. מתקבל על דעתי, למרות ששום דבר אחר של דוסטויבסקי
לא מתקבל על דעתי (וכך אני משיג שתי ציפורים במכה אחת: קטילת הדת ודוסטויבסקי). כך
או כך, הבעיה הגדולה היא הדת, אך מכפילה אותה עשרות מונים בעיית הדתיים. תחשבו על
זה.
אחד החלקים המרהיבים בספר הוא הקטע בו שואל דוקינס אם
האנושות זקוקה לדת כדי להיות מוסרית יותר. כמו שציינתי, הוא הוכיח את ההיפך, אבל
באותה נשימה הראה מה מעוות במוסר של הדתיים ולמה לנו, החילוניים, אין לסתמך
ולהתקרב למין מוסר שכזה.
דוקינס, כאמור, מקדיש חלקים נרחבים בספרו הנוגעים לילדים.
לדעתו, יותר משהיתה פגיעה מינית של כמרים שנהגו למשש ילדים רכים ולהיכנס להם
לתחתונים, הפגיעה האינטלקטואלית היתה נרחבת יותר ופגעה בכל הילדים. לא נעשה ניסיון
קל שבקלים להכניס למוחות הרכים את עניין הספק, השאלה, החקירה. לילדים נאמר שכך
הדברים פועלים, זה מה יש, זה טוב ובזה צריך להאמין. נקודה משעשעת מביא לנו דוקינס,
כשהוא מספר על היצ'קוק הנוסע במכוניתו וחולף על פני גן עם ספסלים. על אחד הספסלים
יושב ילד, לידו כומר וידו של הכומר מונחת על כתפו של הילד. היצ'קוק ממהר לעצור,
להוריד את החלון ולזעוק לילד שיברח על חייו. היצ'קוק הרי הבין באימה דבר או שניים
וכשהוא נתקל בזיון (תרתי משמע) שכל, הוא ממהר להזהיר.
בעניין אחר מתמלא דוקינס פליאה. הרי כל עניין האמונה נופל
וקם על שכר ועונש. אחרת צל של היגיון לא היה בזה. המאמינים הנוצרים והיהודים מצפים
לגן עדן והמוסלמים ל-72 בתולות מרוטות ומשומשות. אם משומשות, איך בתולות? כנראה
עניין "גמיש" לגמרי. מדוע, מתפלא דוקינס, המתקהלים סביב שכיב מרע,
מתפללים לעיכוב מותו ולמעשה מעכבים את הליכתו לגן עדן? האם באחורי מוחם המותש
משטויות, הם איכשהו מבינים שמוות זה עניין סופי, שום פרס לא מחכה בסוף השביל הלבן
המואר, ולכן כדאי לעכב את המוות? חומר למחשבה למי שחושב באופן חופשי ונטול פרסים.
ועוד תוהה דוקינס, האם סבורים המאמינים באמת שהעדר אמונה ואלוהים בצדה מזמינה
אנרכיה? האם אין ההיפך מאמונה פירושו נאורות, קידמה, הומניזם, שוויון בין המינים, רמת
מוסר אישי גבוהה יותר ושאר מידות תרומיות?
הספר שופע תובנות. מאחר ואני לא נוהג לסמן בספרים, עניין
קדוש שהעונש עליו שליחת יד אלוהים מבעד לעננים ותלישת אוזן, אני מניח לכם לקרוא
ולהתפעל לבד. יש לי את הפחדים שלי, כן? בכל מקרה, חיבור מרהיב ותרגום משובח לעילא.
ותמיד שווה להזכיר: משנכנסת האמונה, עפה לה התבונה.
