ספר זה, שפורסם ב-1950, מתחרה אצלי בתודעה בשני ספרי גנ(נ)ים אחרים: גינת בר של מאיר שלו ולהיות שם של יז'י קושינסקי. תחרות קשה, בעיקר אם ניקח בחשבון את יכולת הכתיבה של השניים ובעיקר מאיר שלו.
זיכרונותיו של גנן אנגלי עוסק באחד ברט פּינגאר, הגנן הראשי באחוזתה של הגב' צ'רטרס. לא תמיד הוא היה הגנן הראשי. בתחילה הוא היה רק ילד מזדנב, כלל לא ברור מי הוריו, שגדל בכפר בו היתה האחוזה. ברט הצעיר רצה מאוד לעבוד בגן, אפילו סתם כך ובסתם גן, ללא שכר. הוא עשה זאת והתחבב אגב כך על גב' צ'רטרס, שגינתה מהוללת. כך עבד, גדל ובשל פגם ברגלו לא גויס. חיבתו העזה לגינון הפכה למקצוע והוא החליף את הגנן הראשי עד שבעצמו הפך לגימלאי של האחוזה וחווה שתי מלחמות עולם. גינתו זכתה למוניטין השמור לאנגלים חובבי הגינות והגינון, והוא אף נקרא לשפוט בתחרויות שעסקו בגינון וגידולים למיניהם.
אז אני חושב באופן כללי על הספרות הבריטית, שיש לה פה ושם פנינים, אבל לצרפתית יותר. האם הספר דנן הוא פנינה? לא, הוא נחמד, נעים, רצוי לקוראו באנגלית ואז נעימותו תגדל.
ומה בסוף, בשורה התחתונה, בסיכומו של יום? הספר חביב, לא בלתי-נעים בקריאה ולו עשו ממנו סרט או סדרה, יכול היה לתגמל יותר.
נשמע פרווה ולגמרי ולא התכוונתי שכך יישמע. זה באמת ספר נחמד כל עוד הוא בקריאה פעילה. אני נגד ממתק בין שני ספרים כבדים או משובחים. תמיד בעד משובחים אינסופיים וממתקים אוהב כאלה מסוכרים ומזיקים. אז מה הוא כן, לכל הרוחות? ספר שהועלה באוב בהוצאת תשע נשמות, ולפחות לגבי הספר הזה, יש לו נשמה אחת יתרה.
