שלושים יום בפריז/אייל גפן - המלצה רפה

אהבתי לפריז אינה תלויה בדבר, יותר מבת עשרים וממשיכה לגדול. מישהו הבחין בזה ונתן לי את הספר "שלושים יום בפריז" שאסקר אותו לבלוג שלי. נחסכו כמה עשרות שקלים על ספר שממש לא ידעתי על קיומו. משום אהבה זו אתאכזר במיוחד לספר, אזכיר את חולשותיו הרבות, לא תמיד משום מחברו, ובסוף תראו מה ייצא.

אתחיל מאחד שצריך להשיב את כספו למערכת, שמו הוא דן שביט, והוא העורך של הספר, שעשה אפס עגול של עבודה. אלמלא שמו היה מודפס, כנראה לא הייתי יודע במי מדובר והייתי כועס פחות. לא שאני מכיר אותו אישית, אבל אצלי לא יקבל עבודה.

אביא לפניכם את רשימת הטעויות, לא עניין של מה בכך לאחד כמוני, המקפיד על קוצו של יו"ד בענייני תעתיק מצרפתית לעברית. תיכנסנה גם כמה טעויות בעברית, אם כבר אז כבר.

הטעות הנוראית ביותר, שלא הייתי מצפה למצוא אותה בספר כזה, אלא אם היה מדובר בכותב עילג במיוחד, היא כמובן הקרואסון. חמש פעמים כתב המחבר קוראסון, שזה קרואסון שהושאר בחוץ בלילה ובבוקר התקבל קור-אסון. טעות מזעזעת.

גפן, לא יונתן, כתב בולבארד, שזה כמובן בולבאר, פעם נכון ופעמים מספר לא נכון. חוסר עקביות.

מסעדה מפורסמת נהגתה בופינגר ושמה הידוע הוא בופאנז'ה.

ג'ואל רובושון הוא כמובן ז'ואל.

הסיגריות הן גולואז ולא גולואז'. אני אפילו לא מעשן.

הקיש הוא לורן ולא לוריין.

בראסאנס הוא ז'ורז' ולא ג'ורג'.

היין הוא פין דה קלר ולא קלייר.

לגבי הקפה מדובר בפטי נואר ולא פטי אספרסו.

אומרים סיל וו פלה ולא סי וו פלה.

חמש פעמים כתב גפן בסטיל. היה עדיף שיכתוב בסטיליה והכי נכון בסטי.

גפן ציין שבית הקפה המפורסם הוא קפה דה פלור, המצוי ליד האופרה. הוא רחוק מהאופרה.

פעמיים לפחות כתב גפן שהבוז'ולה הוא נבו. הוא נובו.

צריך לומר ז'מבון ולא ג'מבו.

מוזיאון ויקטור הוגו נמצא בפלאס דה ווז' ולא בפאלאס דה ווש.

הצרפתים מתלהבים באו לה לה ולא באו לה לה לה. לה מיותר וכל הנגינה הלכה.

הבולבאר המפורסם הוא בולבאר סן לואי ולא בולבארד סנט לואיס.

היין הוא פינו בלאן ולא בלאנק.

ולגבי העברית, מקובל לומר שוקי אוכל ולא שווקי אוכל. רצוי כמובן להמנע מרווח כפול מאות פעמים בין מילים.

כמה דן שביט צריך להחזיר ומה חלקה של הוצאת הקיבוץ המאוחד בחרפה הזו?

ומה לגבי הספר עצמו? אייל גפן, שחקן, במאי, צייר וסופר דווקא כתב ספר חמוד מאוד על החודש אותו בילה בפריז. הוא ספג מנות רבות של אלכוהול, צבע בצבעים אלה ואחרים את עירנו האהובה וחזר לדווח דיווחים שובי לב. די לומר את זה.

גפן השתמש בטכניקה של בלוג – פרקונים קצרים הבאים אחד אחר השני ואין ביניהם קשר מחייב, פרט לנוכחות של פריז.

לו אני העורך האחראי בהוצאה, הייתי מקפיד על קוצו של יו''ד בנוגע לתעתיק ולשפה. גם לגבי מיקומים גאוגרפיים. זה חשוב, אפילו קריטי, לקוראים. הייתי בוחר בנייר עבה יותר וצהבהב למראה יוקרתי, כל פרקון, פוסט, מתחיל דף חדש וכך הספר היה מתנפח מ-157 עמודיו לכ-200 ומקבל עובי של 250. הייתי שם כריכה עבה/קשה ונותן לספר תחושה של משהו יוקרתי, מתנה נחשקת ממש.

כפי שזה נראה כרגע, תוכן קסום וכותב ידוע ממש לא מספיקים לחרפה שלפני.

ראיתי איש/אואן שירס - להתרחק

ראיתי איש הוא ספר בו הסיפור מתחיל בעמוד 121. ומה עד אז? ספר ברנז'אי. איזו ברנז'ה? ברנז'ת המתגוררים בערים נחשבות, עובדים בתקשורת/בנקאות/אופנה, שותים יין כמו מים, מכירים את המי ומי וקורים להם אסונות מיוחדים.

הסיפור כתוב רע, מתורגם רע עוד יותר, לא מרתק לרגע ומעצבן ברגעים רבים בהם התחושה היא של תרגיל כתיבה ענקי ועוד מעט יגיע הסיפור האמיתי, המלוטש, הראוי לקריאה.

ומה יש באין סיפור הגרוע הזה? יש אחד מייקל, עיתונאי הכותב בעיתונים מסוג שבועונים וירחונים נחשבים. סיפוריו אהובים משום שהוא עצמו מצניע את האגו שאין לו ומעדיף לשים במרכז את נשואי כתבותיו. הוא יודע להקשיב ויודע להתבונן. הוא כמובן גבוה ונאה כמו בכל רומן רומנטי דה לה שמאטה. בשלב מסוים לונדון צרה עליו והוא עובר לניו יורק, שם הוא ממשיך בכתבות בעומק שלו ואף כותב ספר. בשלב מסוים הוא פוגש את קרוליין, למותר לציין שהיא יפה וסקסית. הם מתחתנים, לקצר סיפור ארוך ומיותר, לא מצליחים להגיע לשלב השגרה המאוסה בנישואין, מוטיב החוזר בספר המאוס הזה, והופ היא נהרגת בפקיסטן בסיוע מיטב הטכנולוגיה האמריקאית. הטכנולוגיה הזו מסייעת להרוג חורשי רע מוסלמים, אין סוף לקלישאות, אבל מאחר וזו קרוליין המפורסמת, חקירה מתרוממת והמוציא להורג כותב מכתב על נייר ממשי למייקל הבעל ומתנצל. לא תגלגלו עיניים לשמים?

אבל לטוויסטים אין סוף, תמוהים ועל סף הצדקות מסוג האם לבעל עני אין הצדקה לפרוץ לבית מרקחת ולגנוב עבור אשתו החולה תרופה שהרוקח הפקיע מחירה?

ספר עלוב במיוחד.

22/11/63/סטיבן קינג - המלצה חמה

הראשון שלי של קינג היה הניצוץ, אותו קראתי בנעורי. לא הורדתי רגלי מהמיטה, ליתר ביטחון. חיכיתי לבוקר. מי יודע מה היה יכול לצוץ משם בלילה. בהמשך נפל לידי בית כברות לחיות שעשועים, שהיה סתמי וננטש. אחר כך עונות מתחלפות, ממנו נעשו שני סרטים טובים: חומות של תקווה המצוין, ואני והחבר'ה, לגמרי הסרט האהוב עלי בכל הזמנים. לאחרונה היה זה גם סלולארי המבחיל, נטוש גם הוא.

עונות מתחלפות לא הצטיין בעידון. הכתיבה של הגופה, הבסיס לאני והחבר'ה, היתה גסת רוח ומרתיעה, לנוכח סרט הנעורים וההתבגרות הענוג, היפה, הנוגע ללב, המשוחק נפלא לנוכח ליהוק מבריק ובמאי נפלא, רוב ריינר.

היכן זה משאיר את 22/11/63? קינג הוא סופר אימה בדרך כלל. הספר הזה הוא ניסיון להיות היסטוריה חלופית. בפשטות, מה היה קורה אילו יכולת להציל את גו'ן קנדי מהכדור שאוסוולד תקע לו בראש? למה דווקא קנדי? למה לא בפשטות לשבת בוועדה המקבלת תלמידים לאוניברסיטה אליה ניסה היטלר להתקבל ונדחה? למה לא פשוט יותר להמיתו בעודו תינוק? אני מבין שקנדי קרוב יותר למנטליות הכל-אמריקאית, המוכרת כל כך לקינג ואותה הציג, בשעשוע מה, בהשוואה שבין 1958 והלאה לבין 2011. במילים אחרות, בין פורד סאנליינר נטולת גג, אלגנטית וחזקה, לבין טויוטה קורולה מקרטעת. אתם כבר יודעים איזו מכונית שייכת לאיזה עידן.

ואיך באמת נכנסת לסיפור הפורד סאנליינר? טוב ששאלתם. קינג משתמש בטריק ישן של כותבי מד"ב, היכולת איכשהו לחזור לעבר. הפרדוקס הידוע מוכר: האם מישהו יכול לחזור בזמן, להרוג את אביו, ככה שהוא עצמו לא יוולד וממילא לא יחזור לעבר להרוג את אביו? אם אביו לא ימות הרי הוא יוולד ויוכל לחזור לעבר להרוג את אביו. וכך הלאה וכך הלאה. אל תבקשו שאספר לכם על החללית. פרדוקסים יכולים להיות מאוד מייגעים.

אם כן, הגיבור של קינג, ג'ייק אפינג, מורה לספרות, חוזר לעבר דרך מסעדת ההמבורגרים של מקום מגוריו, השייכת לאל טמפלטון. אל הוא בעליה של המסעדה, המצליח לעמוד במחירים שווים לכל נפש ואפילו פחות מכך. תיכף תבינו.

במסעדת ההמבורגרים יש אפשרות לרדת דרך המזווה במדרגות המובילות ל... עבר. אל טמפלטון חוזר לעבר שוב ושוב, קונה שם בשר במחיר מצחיק, מכין שוב ושוב המבורגרים מהבשר הזול ונחשד כמעלים חתולים. אבל אל חולה ואינו יכול לעמוד במשימה של לגור שנים בעבר, למרות שכל חזרה מהעבר גוזלת מההווה רק שתי דקות בדיוק. הוא מספר את כל הסיפור לג'ייק ורותם אותו למשימה. ג'ייק נרתם בעל כורכו, למרות שמגיחות קצרות לעבר הוא למד שהעבר אינו מניח בפשטות לעשות בו שינויים. ממש לא. גם כמעט 800 עמודים של ספר לא מקלים על הקריאה.

טריק נוסף שמכניס קינג לעלילה הוא טריק החד-פעמיות. שינוי שנעשה בעבר, אם ע"י אל טמפלטון והבשר שקנה להמבורגריה שלו, או שינוי שנעשה ע"י ג'ייק אפינג, יאבד את חד-פעמיותו אם תהיה חזרה נוספת לעבר. במילים אחרות, השינוי חייב להיות מושלם ואז אחת מהשתיים: או השארות בעבר ואז לא יהיה אפשר ליהנות מפרי השינוי בעתיד. או פשוט לחזור לעתיד ולהבין שהמשימה בוצעה ואי אפשר לנסות שוב או שכל העמל יחזור מחדש והטרחה לשווא. הזיכרון לא נמחק.

ג'ייק חוזר לעבר והעבר הוא למעשה כחמש שנים שהוא חייב להיות שם עד ה-22/11/63, עת אוסוולד יפגע בקנדי. חמש שנים בהם לא ממתינים סתם. יש כאלה שגם חמש דקות בתור לרופא דורש מהם שליפת הסלולארי ופציחה במחול מטורף על מקלדת הווטסאפ.

אמרתי שקינג מבעית, מבחיל, גס רוח? אין עונג גדול מזה להודות שטעיתי. הספר הזה מלא קטעים מלאי חמלה, עדות ליופי אנושי במובנו בהתנהגות בינאישית, התרפקות על עבר תמים יותר, עבר בו אנשים הנידו בראשם לומר שלום סתם כי אתה בן אדם, עבר בו להיט יכול להחזיק ברדיו חודשים ושנים ולא שתי השמעות בגלגלץ בשיא.

ג'ייק, שבעברו/עתידו הוא מורה לספרות, חוזר ללמד ומגלה שדברים בסיסיים אף פעם לא משתנים, גם האהבה לא. האהובה היא סיידי, ספרנית בית הספר הצעירה והיפה. אהבה גדולה צומחת מזה.

איך כל זה מתבטא ב-800 עמודי הספר? מתבטא יפה והספר עובר ביעף.

עבודת התחקיר שקינג ביצע לגבי התקופה של סוף שנות החמישים ותחילת השישים של המאה שעברה מרשימה. אם היה עליו להסתמך על זכרונו האישי בלבד, הרי זה כשהוא בן 11 עד 16. בכל מקרה, חלקים רבים בספר מסתמכים על השינויים שהעולם עבר בכחמישים שנים, הן במישור הטכנולוגי והן במישור השפתי. על גיבור הספר להיזהר בכל פעם שלא למעוד במונחים חדשניים ולא תמיד מצליח. מה שכן, רבים מהמוטיבים חוזרים שוב ושוב בספריו, העיירה דרי, למשל.

האם המשימה בוצעה בהצלחה? טוב שהחזקתם עד כאן ושאלתם. העבר מתנגד בכל כוחו וגייק/ג'ורג' יוצא בשן ועין, אפילו כמה שיניים, ברך וטחול. מובן שהמשימה בוצעה בהצלחה. קנדי ניצל, ישראל לא אוימה במיצרי טיראן וגם לא יצאה למלחמת ששת הימים. ברה"מ הקדימה להתמוטט, גם מלחמת יום כיפור לא ארעה והשלום בינינו לבין הפלשתינאים קר, אבל יציב.

מה, לא?

ספר מקסים.

הקונפורמיסט/אלברטו מורביה - המלצה חמה

הספר הזה הוא על... אה... נו, על... טוב, זה לגמרי ברור שזה על...

פוס, פאוזה, סטופ.

מרצ'לו קלרי'צי היה בן 13 כשיופיו ומראהו המעט נשי גרמו לו לא מעט צרות משנכנס לבית הספר וחדל מחינוך ביתי. השנה היא 1920, איטליה מצויה שנתיים אחרי המלחמה הגדולה. למרצ'לו משפחה לא ממש מתפקדת. מילא המשפחה, אבל בית הספר הוא כבר מקום ממש לא נעים כשאתה ילד יפה ומעט נשי. בית הספר הוא מקום לא נעים לכל מראה.

למראה היפה הזה שם לב אחד לינו, "נהג בוס" של תושבת זרה ועשירה. הוא משכנע את מרצ'לו להיכנס לרכבו, מביא אותו לבית הבוסית הריק, מבטיח מתנה, מרצ'לו מבקש אקדח אמיתי, ולינו מסכים. למרצ'לו כמובן לא ממש ברור מה לינו רוצה ממנו ובפעם השניה כשזה קורה, זה נגמר בירייה גורלית, המלווה כצל את חייו של מרצ'לו.

אנו פוגשים שוב את מרצ'לו, ד"ר מרצ'לו, כשהוא בן 30, עובד מדינה תחת השלטון הפשיסטי. מרצ'לו רוצה משפחה "רגילה", אשה "רגילה" וחיים "רגילים". כל כך הוא רוצה הכל "רגיל", שהוא חושש מכל דבר חריג ולא מקובל.

הוא עומד להתחתן ולבלות את ירח הדבש בפריז. מפעיליו במשטרה החשאית מבקשים ממנו לפגוש ולהצביע על מרצה שלו מהעבר מהאוניברסיטה, אחד פרופ' קואדרי, מתנגד לשלטון ומועמד מבחינתם לחיסול, שעבר לגור בפריז. מרצ'לו עושה זאת. סוף הפרשה מפתיע פעמיים את מרצ'לו.

הספר הוא קלאסיקה שתורגמה לאחרונה בשנית בתרגום מעודכן (עם שגיאה מתבקשת וידועה מצרפתית) מאיטלקית. יש בעיה לאפיין ספר מרתק זה. האם הספר מלווה זמנים סוערים בהתפתחות הפשיזם באיטליה? האם הוא עוסק בגורל פרטי, המתקשר בגורל לאומי? האם בכלל יש הפרדה כזו? האם בחירה שאדם עושה, נו, מה בקשר לבחירות שאנשים עושים? האם יש הצדקה לנטילת החוק לידיים גם כשמדובר במעשים נפשעים? הם הרג של סוטה מין מוצדקת? האם הרג של מתנגד לשלטון מוצדקת?

שאלות רבות.

הספר הזה מאוד "איטלקי", הן ב"ריהוט" שלו, במאפיין האיטלקי לראות סרט ולשמוע מישהו מקריא ברקע ומסביר לצופים מה הם רואים ולא מבינים. ה"סצנות" קטועות ורבות רושם, לא שראיתי את העיבוד שעשה ברנרדו ברטולוצ'י לסרט, אבל אני יכול לדמיין.

ספר יוצא דופן.