‏הצגת רשומות עם תוויות פריז. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פריז. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 15 בנובמבר 2020

קוקאין/פיטיגרילי - המלצה


פיטיגרילי התפרסם בספרו הראשון קוקאין. ספר משעשע, כזה שאין לו אלוהים, מילולית.

טיטו ארנאודי ניסה להיבחן בבחינת גמר לתואר דוקטור לרפואה עם מונוקל בעינו. הבוחן התנגד למונוקל, טיטו לקח חפציו והסתלק. מיד לאחר מכן החליט שאיטליה הצרה צרה על מידותיו ונסע לפריז, ושם, במין מופע של ביטחון עצמי מרהיב, קיבל משרה בעיתון נחשב. הוא התחבב על העורך ועוד חבר מן בעבר היה לו שם. השלישיה הזו נראתה לא פעם בבית הקפה יחדיו. בשני מקרים של "כתיבה" עיתונאית, פעם כתבה מהחדר במלון על הוצאה להורג, שבסוף לא היתה, פעם שניה על יצרן נקניקים שנקניקיו הכילו בשר אדם, ביססו את מעמדו. כל כך ביססו, שהעורך הסכים להעלות שכרו ולו רק ששום כתבה משלו לא תראה אור בעיתון.

בין לבין הפך טיטו למאהבה של קלנטן הארמנית העשירה ושל מוד שכנתו מאיטליה, שפתאום הופיעה כרקדנית ופרוצה עשירה בפריז. הכתבה שהכניסה אותו לעיתון היתה בנושא קוקאין, לו עצמו התמכר. בגלל שאהב את מוד מאוד, כינה אותה קוקאין.

וכך, במסע משעשע ברחבי פריז בין אהובות ואי-כתיבה בעיתון, הביא על עצמו פיטורין ויצא למסע הזוי בדרום אמריקה עם קוקאין אהובתו רק כדי לחזור לבד בלב שבור ובמחשבה אחת, להתאבד. היו כל מיני אופציות, אחת מהן בשכיבה על פסי רכבת, אלא שאופציה זו נדחתה משום שרכבות תמיד מאחרות ואי אפשר לסמוך עליהן.

191 עמודים בלבד מכילה הנובלה הזו, המראה כמה אנו בני האדם, לא ממש היצירה המפוארת של האל והאל עצמו הוא רק הפטרון הלא קיים של שליחיו חובבי התשלום, תשלום עבור מלווים למסע אל המשרפה, נערי מקהלה, עגלון ועגלה וכל זאת למרות שטיטו ביקש רק לשרוף גופתו, לא יותר.

על ערש דווי, כששלושה רופאים מולו, הבין טיטו שמזה הוא לא ייצא חי.

מקסים.

 

יום חמישי, 24 בספטמבר 2020

אל מול הלילה/דלפין דה ויגאן - המלצה חמה


למי אין שלדים בארון? יש כאלה שיש להם שלדים של מה שהיו פעם מקקים, ובמקרה של משפחתה של לוסיל פוארייה, אמה של דלפין דה ויגאן, מדובר בדינוזאורים מסוג טיראנורקס.

לוסיל היתה ילדה יפהפיה. בגיל 7 כל צרפת הכירה אותה, צרפת של 1953. כילדה היא דגמנה עבור ליין של בגדים ולא רק, ותמונתה הופיעה בכל מקום, בכל תחנת מטרו ועל כל מפית שחולקה לכל ילדי צרפת. מאחר והספר מבוסס כולו על מקרה שהיה, זה די פנומנלי. משפחתה של לוסיל כללה 9 ילדים, שמונה מהם בני המשפחה עצמה, יפים, בלונדינים ובהירי עיניים. מלאכיים ומקוללים. בסיום הספירה שלושת הילדים האמצעיים כבר לא היו בין החיים. אחד נפל לבאר, אנטונן, השני מת מוות שבין חנק והתאבדות מוזרים בגיל ההתבגרות, ז'אן-מארק והשלישי, מילו, סתם דפק לעצמו כדור בראש. לוסיל נותרה בחיים, אבל אלה אינם חיים. כשז'אן-מארק הובא, ילד שחרחר כתחליף לאנטונן המת, הוא השתלב במשפחה שאימצה אותו. כשמת בגיל ההתבגרות ומילו בן ה-13 לא יכול היה להרגע ובכה, כאן השתתפתי בבכי כנגד אותה אומללות בלתי נתפסת. אז שלושה מתים נספרו, ספירת ביניים, ואחת לוסיל חיה/מתה, שגם היא טורפת נפשה בכפה והיא בת שישים פלוס.

אבל אגיע לזה.

הספר בנוי משלושה חלקים, כתוב בצורה קרה ומחושבת, ועם כל הקור והדיוק, המשפטים הקצרים, המידע המצומצם והדיוק, דה ויגאן מצליחה להפיל את הקורא במלכודת דמעות פעם אחר פעם. לא סתם נכתב על העטיפה ע"י הל'אקספרס: "אלוהים, איזה ספר!". לו היה זה הניו יורק טיימס, אפשר היה להניח את הספר בצד מבלי לקרוא.

החלק הראשון עוסק במשפחה המורחבת, בא האתלטית עד גיל מאוחר ליאן, זו שרצתה תריסר ילדים, אבל הגיע עד טום, בעל תסמונת דאון והאהוב מכולם, מתה בטוב. ז'ורז' האב היה דמות כריזמטית, נודיסט ומדריך סקי מים, ללא רישיון הדרכה. קטן עליו. לוסיל היתה הבת האהובה על ז'ורז'.

החלק השני עסק בשנים האפלות של לוסיל, שנים של נפילה, של אשפוזים, של חרדות חוזרות ונשנות אצל דלפין ואחותה, הבנות.

החלק השלישי הוא החלק בו לוסיל הצליחה למרות הכל וכנגד כל הסיכויים למשוך עצמה מעלה, ללמוד עבודה סוציאלית ולעסוק בזה. משלא הצליחה לעמוד בכאבים בסרטן הריאות שהתגלה בה, החליטה למות כשהיא חיה. הגדרה משונה, אבל אומרת הכל על אישה יוצאת דופן זו.

לכאורה, מה טעם בספר זה? מדובר בספר של מחברת לא אלמונית בצרפת, על אשה שכל צרפת הכירה אותה בילדותה, על משפחה של מלאכים בלונדיניים, שלמרות הכל וכנגד כל הסיכויים, לא בחרו תמיד בחיים כדרך חיים. הם בחרו למות בעודם מתים מהלכים.

ספר עם עוצמה, שלא תמיד עוצמה זו ניכרת בכתיבה היבשה, עד שמועדים, כבר אמרתי. החלק בו מתגלה לוסיל במיטתה, הצורה ומי שמגלה, אז כבר באמת לא ניתן לסכור את הדמעות.

 

יום שני, 6 באפריל 2020

פריזאים/גרהם רוב - לא חובה

הספר השאפתני הזה, לתאר את היסטוריית פריז משוש חיי דרך הרפתקניה של העיר, לא ממש צלח. הוצאת כתר, יחד עם המתרגמת כרמית גיא, הוציאו מוצר קלוקל, שכנראה מראש לא יכול היה להצליח דרך צורת הכתיבה התמוהה של גרהם רובּ.
אתחיל דווקא מטעויות התעתיק, שאין להן מחילה, של כרמית גיא. כיכר וַנְדוֹם אינה וֶנְדוֹם, שדרות קפוסין הן בכלל קפוצ'ין, גני הטווילרי הם טיולרי במציאות ועוד כהנה וכהנה. יש מקומות שהיא דווקא דייקה להפליא, למי שרוצה לומר להגנתה שזהו בכלל תרגום מאנגלית. גם בתרגום מאנגלית יש לדייק בשמות בצרפתית.
לרובּ  שיטה מוזרה להתחיל כל פרק בלי לומר במי מדובר. לו היתה זו רק פיסקה אחת, ניחא. אלא שמדובר לעיתים בעמוד או שניים והקורא צריך לנחש במי מדובר עתה. מייגע. לו בזה היה מסתכם הדבר, היה אפשר לפטור את הצ(ו)רה  הזו במשיכת כתף. להוסיף חטא על פשע, מאות משפטים סתומים מהווים מילוי לפרוזה המעייפת של רוב. מדובר הרי בספר עיון. נכון שמחברי ספרים שכאלה נוטלים לעיתים חופש אמנותי למלא חללים ריקים במעט מילוי אנושי. רוב לא טוב בזה, אם הוא בכלל טוב במשהו אחר, וזה לא יוצא טוב בכלל.
בפרק על ביקורו של היטלר בפריז זה נשמע כאילו סבא היטלר בא לבקר את הנכדים והוא מתפעל מהיצירות שהביאו מהגן. בפרק על זולא הוא מדבר בעיקר על אלכסנדרין זולא, כאישה שהפעילה את בעלה ולא על הבעל, המוזכר בקושי כאחד שכתב את הסדרה המונומנטלית של עשרים ספרים (בית רוגון-מאקאר) על פריז בפרט וצרפת בכלל. וסתם כדי להישאר במחוזות הנאג'ס, אלפונס דודה מוזכר במפתח השמות בעמודים 175 ו-185, אבל בעמודים האלה ממש מוזכרת רק אשתו ז'וליה. מה נסגר, רוב?
אז כן, מרכז פומפידו מוקם על צינורותיו השנויים במחלוקת, יש גם כביש טבעת סביב פריז, ולא כרמית, אמונות אינן תפלות, כי אם טפלות.
וכך חולפים 417 עמודים מרובי להג. ברור שרובּ אוהב את פריז וכוונתו היתה על גבול המגלומניה, המובנת בהחלט כשמדובר בעיר זו. אבל מגלומניה, כמו כל הפרעה אחרת, לא תמיד מתקבלת בעין יפה.

יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

בגנו של עוג/לילה סלימאני - לא חובה

אדל היא נימפומנית. זו עובדה שצריך להתייחס אליה כפשוטה. היא חובבת סקס בכל מקום ועם כל אחד, אבל במקרה שלה נאמר "האנשים הבלתי מסופקים הורסים סביבם הכל". זה אמנם לא נאמר עליה, אבל מתאר אותה בדיוק.
את המחברת לילה סלימאני הכרתי מספרה השני, שהתפרסם ראשון בישראל, שיר ענוג. כשמודן ראו כי טוב, ומדובר גם הוא בספר בינוני, אבל נמכר, הלכו ופרסמו את הספר הגרוע שלפנינו בלי מחשבה שניה. מדובר בסדרה לספרות יפה ופה אין שום ספרות יפה. אדל, תושבת פריז, נשואה למנתח העושה הכל ליצירת אווירה משפחתית ולתת לרעייתו את מירב החופש. היא כמובן מנצלת את המצב להתחיל עם כל גבר שייכנס אתה למיטה. מילא בגידה קטנה פה ושם, אבל במקרה שלה זו התבהמות שכתובה רע, נקראת רע ולא מגיע לשום מקום.
אפשר לקרוא את הנובלה הקצרה הזו, אבל לא לפתח שום ציפיות, לא ספרותיות ולא אחרות.

יום ראשון, 19 במרץ 2017

שלושים יום בפריז/אייל גפן - המלצה רפה


אהבתי לפריז אינה תלויה בדבר, יותר מבת עשרים וממשיכה לגדול. מישהו הבחין בזה ונתן לי את הספר "שלושים יום בפריז" שאסקר אותו לבלוג שלי. נחסכו כמה עשרות שקלים על ספר שממש לא ידעתי על קיומו. משום אהבה זו אתאכזר במיוחד לספר, אזכיר את חולשותיו הרבות, לא תמיד משום מחברו, ובסוף תראו מה ייצא.
אתחיל מאחד שצריך להשיב את כספו למערכת, שמו הוא דן שביט, והוא העורך של הספר, שעשה אפס עגול של עבודה. אלמלא שמו היה מודפס, כנראה לא הייתי יודע במי מדובר והייתי כועס פחות. לא שאני מכיר אותו אישית, אבל אצלי לא יקבל עבודה.
אביא לפניכם את רשימת הטעויות, לא עניין של מה בכך לאחד כמוני, המקפיד על קוצו של יו"ד בענייני תעתיק מצרפתית לעברית. תיכנסנה גם כמה טעויות בעברית, אם כבר אז כבר.
הטעות הנוראית ביותר, שלא הייתי מצפה למצוא אותה בספר כזה, אלא אם היה מדובר בכותב עילג במיוחד, היא כמובן הקרואסון. חמש פעמים כתב המחבר קוראסון, שזה קרואסון שהושאר בחוץ בלילה ובבוקר התקבל קור-אסון. טעות מזעזעת.
גפן, לא יונתן, כתב בולבארד, שזה כמובן בולבאר, פעם נכון ופעמים מספר לא נכון. חוסר עקביות.
מסעדה מפורסמת נהגתה בופינגר ושמה הידוע הוא בופאנז'ה.
ג'ואל רובושון הוא כמובן ז'ואל.
הסיגריות הן גולואז ולא גולואז'. אני אפילו לא מעשן.
הקיש הוא לורן ולא לוריין.
בראסאנס הוא ז'ורז' ולא ג'ורג'.
היין הוא פין דה קלר ולא קלייר.
לגבי הקפה מדובר בפטי נואר ולא פטי אספרסו.
אומרים סיל וו פלה ולא סי וו פלה.
חמש פעמים כתב גפן בסטיל. היה עדיף שיכתוב בסטיליה והכי נכון בסטי.
גפן ציין שבית הקפה המפורסם הוא קפה דה פלור, המצוי ליד האופרה. הוא רחוק מהאופרה.
פעמיים לפחות כתב גפן שהבוז'ולה הוא נבו. הוא נובו.
צריך לומר ז'מבון ולא ג'מבו.
מוזיאון ויקטור הוגו נמצא בפלאס דה ווז' ולא בפאלאס דה ווש.
הצרפתים מתלהבים באו לה לה ולא באו לה לה לה. לה מיותר וכל הנגינה הלכה.
הבולבאר המפורסם הוא בולבאר סן לואי ולא בולבארד סנט לואיס.
היין הוא פינו בלאן ולא בלאנק.
ולגבי העברית, מקובל לומר שוקי אוכל ולא שווקי אוכל. רצוי כמובן להמנע מרווח כפול מאות פעמים בין מילים.
כמה דן שביט צריך להחזיר ומה חלקה של הוצאת הקיבוץ המאוחד בחרפה הזו?

ומה לגבי הספר עצמו? אייל גפן, שחקן, במאי, צייר וסופר דווקא כתב ספר חמוד מאוד על החודש אותו בילה בפריז. הוא ספג מנות רבות של אלכוהול, צבע בצבעים אלה ואחרים את עירנו האהובה וחזר לדווח דיווחים שובי לב. די לומר את זה.
גפן השתמש בטכניקה של בלוג – פרקונים קצרים הבאים אחד אחר השני ואין ביניהם קשר מחייב, פרט לנוכחות של פריז.
לו אני העורך האחראי בהוצאה, הייתי מקפיד על קוצו של יו''ד בנוגע לתעתיק ולשפה. גם לגבי מיקומים גאוגרפיים. זה חשוב, אפילו קריטי, לקוראים. הייתי בוחר בנייר עבה יותר וצהבהב למראה יוקרתי, כל פרקון, פוסט, מתחיל דף חדש וכך הספר היה מתנפח מ-157 עמודיו לכ-200 ומקבל עובי של 250. הייתי שם כריכה עבה/קשה ונותן לספר תחושה של משהו יוקרתי, מתנה נחשקת ממש.
כפי שזה נראה כרגע, תוכן קסום וכותב ידוע ממש לא מספיקים לחרפה שלפני.