מוות רך מאוד/סימון דה בובואר - המלצה מסויימת

"היה לה מוות רך מאוד; מוות של מיוחסת", כך כותבת סימון דה בובואר על פרנסואז, אמה.

בגיל 78 מתגלה סרטן אלים בגופה והיא אושפזת בבית חולים של אנשים שיכולים להרשות לעצמם את הטוב ביותר, רופאים ומתקנים כאחד.

במשך ששה שבועות יושבות סימון ואחותה פופט וסועדות את האם הסובלת, השומרת לרוב על אופטימיות של מחלימים, שהכל יודעים שהיא גוועת. דה בובואר מתארת שבועות אלה, על הרגעים הטובים והפחות טובים, יחד עם זיכרונות העולים וצפים מעברה של משפחת דה בובואר.

סימון דה בובואר כותבת היטב, מתנסחת מדוד ולמרות זאת התחושה היא של ריחוק, חזרתיות ואף ניסיון להתעסק בנושאים כבדי משקל כדת, המתת חסד, סבל לעת זקנה, אהבה וחיי נישואים (של האם – נישואים לא ממש פורחים, של סימון עצמה – נישואים שלא היו כלל וכלל עם ז'אן-פול סארטר, אבל זוגיות פתוחה כן) ללא הצלחה בגלל צנימותו של הספר ובגלל שזו לא היתה ממש הכוונה.

הספר לא מצליח לרגש, יותר מסמך של ידוענית רבת תהילה, שבשל תהילתה כסופרת, פילוסופית ופמיניסטית ידועה ספר כזה מצליח למשוך תשומת לב.

האישה עם הפנקס האדום/אנטואן לורן - לא חייבים

פריז היא בשבילי תרוץ להרבה דברים, בטח לקריאת ספרים עליה. האישה עם הפנקס האדום אמור היה להיות ספר רומנטי קטן, שזה בדר"כ כלל תרוץ קלוש לקרוא ספר, אבל פריז ניצחה.

אז פריז הפסידה ובגדול.

מדובר בספר סתמי, שבחלקי הדיאלוגים יש חיקוי לסאראמאגו והדיאלוגים הלא מופרדים שלו. מי שקרא יודע על מה אני מדבר. זה עוד החלק הזניח.

החלק הלא זניח הוא שבספר אין ממש חומר קריאה, הוא לא רומנטי במיוחד, מכיל מעין תעלומה קלושה, פתרון קלוש עוד יותר וכתיבה סתמית.

לור ולדיה נשדדת ערב אחד ותיקה המיוחד והיפה נלקח ממנה. מילא התיק, אבל גם תכולתו ופנקסו. התיק מושלך כלאחר יד מעל אחד מפחי האשפה, שם מוצא אותו בבוקר לורן, בעליה של חנות ספרים, בהליכת הבוקר שלו לקפה השכונתי.

לורן מחליט לקחת את התיק היפה, לבדוק את תכולתו ולהשיבו לבעליו. פרט לשם הפרטי, לור, אין שום מידע מועיל נוסף עד שבדרך מגושמת בכל זאת הוא עולה על השם.

אם תהיו סקרנים ותרצו לדעת עוד, תצטרכו לקרוא ולוודא בעצמכם אם הם נפגשו, האם התיק שב לבעליו, האם הרומנטיקה ניצחה. אבל למה שתרצו לעשות כזה דבר מיותר?

אפקט רוזי/גרהם סימסיון - לא חובה

אפקט רוזי נופל תחת חוק האלבום השני, חוק האומר שאלבום/דיסק/ספר שני של אותו יוצר יהיה טוב פחות מהראשון, או לא יותר טוב/חדשני/מעניין.

אם בפרוייקט רוזי קיבלנו כתיבה משעשעת בגוף ראשון מאחד הלוקה בתסמונת אספרגר (עיקר לקותם היא בתקשורת לא מילולית עם הסביבה, המתבטא בקושי בהבנת סיטואציות חברתיות, הבנת הבעות פנים, ביצירת מערכות יחסים אינטימיות), פרופסור לגנטיקה, דון טילמן, בספר השני דון כבר נשוי, גר בניו יורק עם רוזי. הפעם ה"פרוייקט" הוא היריון מפתיע, כשרוזי עסוקה בלימודי רפואה ודון מתקשה בסיטואציות אנושיות רבות, לא כל שכן בלהיות ב"היריון".

בספר הראשון החן של הסיטואציות הבלתי אפשריות, הנובעות מהתסמונת, לווה בכתיבה שנונה, שעשע מאוד ובסה"כ היה ספר מוצלח. הספר השני רוכב על אותו גל הצלחה, ולמרות שפה ושם יש בהחלט סיטואציות הזויות ומשעשעות, התחושה המאוד כבדה היא של היינו שם וראינו זאת וזה חוזר על עצמו שוב ושוב, בקריצה נוקעת עין לכיוון הוליווד. אין לי בכלל ספק שספר זה יכול להוות קומדיה קלילה ומשעשעת כסרט. כספר זה כבר לא מחזיק מים. עד כדי כך לא מחזיק, שחבל להשחית מילים בסקירה מעמיקה יותר, המנסה להיות חכמה ומעמיקה בכוח.

טובת הילד/איאן מקיואן - מיותר

הספר הזה העלה בי תהיות שלא בטובתו. מעורר מחשבה הוא לא, רוגז קל בהחלט כן. נקודת ההתייחסות שלי היא בני דורו של מקיואן: אוסטר ומורקמי. מבין שלושתם, מקיואן הוא בהחלט החוליה החלשה, בעיקר כשמביאים בחשבון שמקיואן אינו סופר אחיד ברמתו. לזכותו של מקיואן הספרים כפרה, אהבה עיקשת ודברי מתיקה. לגנותו הספרים התמים, על חוף צ'זיל, שבת, סולאר, אמסטרדם, גן הבטון – כולם יומרניים, תינוקיים, סתמיים, משעממים ונפוחים מחשיבות עצמית.

אם עד עכשיו לא הובן לאן שייך טובת הילד, אומר מפורשות שזה ספר הנראה כמו תרגיל כתיבה, משתמש בנושא בעייתי, חיקוי של אהבה עיקשת הטוב ולבסוף התקבל ספר שהוא על סף בזבוז מוחלט של זמן.

פיונה היא שופטת בריטית שלחיקה נופלת החלטה בעייתית של כפיית טיפול על מתבגר בן 17, שהוריו הם מכת עדי יהוה. אלה מתנגדים לקבלת טיפול המצריך עירוי דם וקבלת טיפול דרך דם זר. התנגדות כזו תביא למותו של אדם הנרי, החולה בלוקמיה. פיונה, בלחץ זמן, נוסעת לפגוש את הצעיר, פוגשת בבחור אינטליגנטי, יפה תואר, רגיש וכל קלישאה אפשרית נוספת. היא מחליטה מה שמחליטה והסוף טרגי וכלל לא שייך להחלטתה המיידית.

כאמור, הספר נראה כמו תרגיל כתיבה, ביום טוב אפשר לכנותו ספר ביכורים, אבל מקיואן אינו צעיר, ספרים רבים פורסמו בשמו וקשה להשתכנע שזה אותו מקיואן הכותב בצורה קיצונית ספרים טובים שהוזכרו למעלה, כמו גם ספרים גרועים בתכלית.

טובת הילד עוסק בנושא נפיץ. הטיפול שמקיואן העניק לו מעליב ממש. הדרמה הודחקה, העדינות דומה לריקוד רומבה של פיל בחנות חרסינה, ההיבטים השונים הבינאישיים מגוחכים והקלישאות נערמות אחת על גבי השניה, משל באו לפגישת מחזור. חבל. נושא כזה היה צריך מישהו מוכשר אחר שיכתוב עליו. למרבה הצער, מקיואן הלא מוכשר כתב עליו.

אוסטר אמנם מעבר לשיאו, מורקמי מיוחד במינו ומקיואן מתעתע. לקרוא את מקיואן זה פשוט הימור והפעם ההפסד כולו שלי.