אפקט רוזי נופל תחת
חוק האלבום השני, חוק האומר שאלבום/דיסק/ספר שני של אותו יוצר יהיה טוב פחות
מהראשון, או לא יותר טוב/חדשני/מעניין.
אם בפרוייקט רוזי
קיבלנו כתיבה משעשעת בגוף ראשון מאחד הלוקה בתסמונת אספרגר (עיקר לקותם היא
בתקשורת לא מילולית עם הסביבה, המתבטא בקושי בהבנת סיטואציות חברתיות, הבנת הבעות
פנים, ביצירת מערכות יחסים אינטימיות), פרופסור לגנטיקה, דון טילמן, בספר השני דון
כבר נשוי, גר בניו יורק עם רוזי. הפעם ה"פרוייקט" הוא היריון מפתיע,
כשרוזי עסוקה בלימודי רפואה ודון מתקשה בסיטואציות אנושיות רבות, לא כל שכן בלהיות
ב"היריון".
בספר הראשון החן של
הסיטואציות הבלתי אפשריות, הנובעות מהתסמונת, לווה בכתיבה שנונה, שעשע מאוד
ובסה"כ היה ספר מוצלח. הספר השני רוכב על אותו גל הצלחה, ולמרות שפה ושם יש
בהחלט סיטואציות הזויות ומשעשעות, התחושה המאוד כבדה היא של היינו שם וראינו זאת
וזה חוזר על עצמו שוב ושוב, בקריצה נוקעת עין לכיוון הוליווד. אין לי בכלל ספק
שספר זה יכול להוות קומדיה קלילה ומשעשעת כסרט. כספר זה כבר לא מחזיק מים. עד כדי
כך לא מחזיק, שחבל להשחית מילים בסקירה מעמיקה יותר, המנסה להיות חכמה ומעמיקה בכוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה