די/אלי שרייבר - המלצה

עלילות ספרים הקושרות את הפרטי עם הלאומי/ההיסטורי חביבות עלי. יש בזה ערך מוסף, הסיפור מקבל רקע מוכר וקל להתמקם. פתאום מגיע ספרו של אלי שרייבר, די, והוא לא מתמקם בשום זמן ספציפי, אין לו אמירה ספציפית ולמרות זאת, מבחינתי, הוא היה שרייברי לגמרי: כתוב נפלא, משעשע, עוקצני, ממתק לעיניים.

שמו של גיבור הספר לא ברור, אבל מה שברור שהוא שונא ערבים במפורש ובמוצהר, לשנאה הוא גם מוסיף שוטרים. ערבים ושוטרים, מה הקשר? זה בשביל הפיקנטריה, בשביל לציין את העובדה שמכל המקומות בארץ בחרו ערבים קולניים ומסודרים כספית להתיישב בדירה העליונה בבניין בו גר גיבורנו בגבעתיים. גם שוטר גר בבניין. לגיבור לא נותרה ברירה אלא לשרוף את הבניין וליהנות מהביטוח ומתוצאות הלוואי.

אלא שהשריפה ותוצאות הלוואי הן רק פרטים קטנים בעלילה המשעשעת, כשאת הגיבור דימיתי כשמיל בן ארי בסרט לפי הספר ואת המקריא בספר האודיו דימיתי דווקא כניסים עזיקרי הצעיר. בכל מקרה, העלילה מסופרת בכמה קולות, כולל קול נכדו בן השנתיים של הגיבור שונא הערבים והשוטרים.

אם עד עכשיו טרם שוכנעתם, שרייבר הוא כותב פורה, היה חלק מכותבי ניקוי ראש, ואם אתם זקוקים לספר לא כבד, אבל אחד שאינו עלבון לאינטליגנציה, זורם ומרתק, כל אחד מספריו יעשה את העבודה ובטח זה המונח לפנינו.

השקרן מאומבריה/ביארנה רויטר - המלצה

העיסוק הוא עשבונאי, מרפא, רוקח, והשם הוא פגמינו, ג'וזפה עמנואלה פגמינו. השנה, רגע, 1348 והמקום טוסקנה. ומה קורה שם? הדבר מכה ומפיל חללים, פגמינו בדיוק מגיע עם עגלתו, המכונה אוניברסיטה, לפירנצה מוכת המחלה, שם הוא מוצא בבית בו כולם מתים נער חי בן 14, שעבד שם כעוזרו של הגנן והוא חי להפליא. גם הוא יודע את סודות עשבי המרפא, אבל ניכר שהוא שוטה.

ביארנה רויטר הדני רקח עבורנו סיפור שלא בא ולא הולך ממש לשום מקום. המוטו העיקרי הוא רצונו של פגמינו לרקוח את התרופה האולטימטיבית לחיי נצח. המרכיב האחרון נמצא בלוקה, אצל מאן דהוא, בציפורניו. אז רצה. בתמורה, קיבלנו סיפור משובב נפש. פגמינו מאמץ את ארתורו השוטה, שנותר בלי עיסוק, אבל עם ידע עשבונאי, למרות רפיון שכלו הוא פיקח להפליא, כניעותו לאדונו החדש עד בלי די והכל זורם. הקשר ביניהם משעשע לא אחת בשל הניגוד ובעיקר בשל הדימיון.

חצרות הבישופות, המנזרים וכל חצר ראויה אחרת שופעים שחיתות. הכל בשם אללה, כן? יד רוחצת יד, רצוי ידה של נערה שופעת את ידו של הבישוף, עסקאות חתונה נרקחות, כך גם עסקאות אפיפיורות, כשמנסים להטות את כוחה של צרפת לטובת כוחה של רומא. והיכן מצוי פגמינו בכל אלה? תמיד במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון ובמעשה הלא נכון. האם הוא מצליח להתחמק מעונש? בתחילת הסיפור הוא היה בעליהן הגאה של שתי שיניים בפיו ונותר ללא אחת כבר באמצע, רק שלא בטוח שאובדן השיניים הוא מדד למשהו. עובדה, ארועים משעשעים (אותנו) עוברים עליו, בריחה של הרגע האחרון מאין ספור מרדפים אחריו, רק כי פגש את האדם הלא נכון ומכר לו משחה.

לפעמים ספרים כאלה מרחיקים אותנו מאווירת מלחמות עולם, מארועים פוליטיים בני זמננו, מספרי אימה וטיסה, מתח שבדי/נורווגי/פיני, ומעניקים לנו את העונג בקריאת ספרות כתובה היטב, לא משהו מופתי, אף כי בכריכה האחורית הלכו על סרוונטס, אקו ובוקאצ'ו.

שווה קריאה בהחלט.

תמונות מחיי הכפר/עמוס עוז - המלצה

אוסף של סיפורים הם בדר"כ... אוסף. לרוב, לסיפורים אין קשר ביניהם, כל אחד הוא ניסוי סיפורי.

לא כאן.

תל אילן הוא כפר המצוי אל מול הרי מנשה. כפר ותיק שבגלגולו הנוכחי מעטים נותרו הבתים שנבנו עם ייסוד המושב ורבים אלה שהוסבו לווילות עתירות זוויות. למרות זאת, עוז בחר דווקא באותם ותיקים ומעטים שעדיין מייצגים את רוח המושב של פעם. כל סיפור נוגע בדמות אחרת.

בדר"כ, כשיש מעט סיפורים נוהגים המבקרים לפרט לגבי כל אחד ולתת מדמותו ומעיסוקו. אלא שהסיפורים לא מעטים ויותר חשוב מלפרט זה חוט השני העובר ביניהם. עוז בחר בכפר ולא בדמויות. מתקבל הרושם לאחר קריאת אחדים מהסיפורים ובטח את כולם, שהכפר הזה לא תמים. כל דמות מסתירה משהו או משהו מוסתר ממנה, סופי הסיפורים ממש לא נעימים ואף מאיימים, הדמויות לא "רגילות", והיכן הן כן, אלא שאי-הרגילות גוררת מעשים לא רגילים. לא, אין רצח, אף ליצן לא פורץ מאף מרתף, אבל פסטורליה יש רק אצל הצרצרים ומפאת אי-גודלו של הכפר, מעשים חורגים עוברים תחת זכוכית מגדלת.

טוב, והכתיבה? מאיר שלו הוא כבר לא יהיה, אפלפלד גם לא, לא גרוסמן, לא אסף ענברי, אלי עמיר או יהושע בר-יוסף. מי הוא כן יהיה? המועמד הנצחי לנובל, שבינתיים הוא רק נובל. טוב, והכתיבה? דווקא בסדר גמור, מושך לקריאה, הפואנטה ברורה, הספר אינו מנדנד ויודע להניח עניין כשצריך כיאה וכיאות לסיפורים קצרים.

הניסיון שלי עם עוז מעולם לא היה בגדר השתוקקות, מכסימום סתימת חור עם רצון למשהו מכתיבת המקור. הניסיון האחרון היה עם הבשורה על פי יהודה, שנחבט ונפל והתרסק ודימם אל מול סוס אחד נכנס לבר המופתי.

תנו צ'אנס  לספר הזה. הוא לא ארוך וכן נעים.