המצב השלישי/עמוס עוז - המלצה

אני מתחיל סקירה זו ממעט פחות מאמצע הספר, מנהג חדש אצלי. עד עתה כלל לא ברור מהו המצב הראשון והשני. ושם הספר, כזכור, המצב השלישי.

האם זה סיפור על אהבה וחושך או קופסה שחורה, אם רק לציין שניים מהוללים מספריו של עוז? כנראה שלא. המילים ישנן ומסודרות נהדר, כמיטב יכולת הכתיבה הנפלאה של עוז, גם ההומור המושחז. כאן נוספה גם החשיבה הפוליטית הנשזרת בכל מצב כמעט בכתיבה בעוז החוגג חמישים.

פימה (אפרים) כבן חמישיםומשהו, בנו של יצרן תמרוקים עסוק ומקושר, מתברר ככלומניק לא קטן. הוא לא טיפש, כלל וכלל לא, מרבה לקרוא הארץ כמו גם חדשות ומעריב בסופי שבוע ולפעמים להגיב במאמרים מלומדים, אבל מלימודיו לא יצא כלום ובהיותו בגילו פקיד במרפאה גינקולוגית, כבוד גדול לא נרשם פה. בכל עמוד שני-שלישי נכנסת אמירה שמאלנית רדיקלית, שבהיותי עצמי איש שמאל-לייט, האמירות האלה קיצוניות, ואף שהן חצי מתנצלות, הן בכל זאת מרימות גבה.

השנה היא 1989, שנת מחצית הרוטציה, שמיר ראש הממשלה והניסיונות להביא איזשהו מרפא למצב המדיני-בטחוני, עומד במקומו. הרי המצב המדיני כך מאז מלחמת ששת הימים ולפני כן היו מצבים אחרים ונדמה שמצבים לא חדלים מלהתקיים כאן לעולם, מה שמביא מחשבות רבות לראשו העמוס בשטויות של פימה המוזנח, המתקשה להחזיק בית על כל המשתמע מכך. כל כך שמאלן רדיקלי הוא שמקק זוכה אצלו להיוותר בחיים. זה גם המקק הראשון בעולם שנמצא מת למחרת מלכלוך שפימה מתקשה לנקות.

וכל זמן הקריאה לא חדלה התחושה שזה ספר נפ"ל (נטול פואנטה לחלוטין) וכך עד הסוף. אבל, וזה אבל גדול, מנגד ניצבת הכתיבה של עמוס עוז, דבר שהפך אותו ל"עמוס עוז". זו עברית ללא רבב, לא עברית גבוהת מצח, עברית שאין בה מילה מיותרת, הדברים נאמרים בצלילות ומובנים היטב ונקראים בשקיקה, כתובים היטב ושפתיים יישקו.

האם הספר מהנה? בסופו של דבר כן. אמנם הפואנטה מסרבת לזרוח, עניין שהשמש מתמחה בו כבר מיליוני שנים, אבל הניגוד בין פימה המוזנח לבין פימה שעניינים ברומו של עולם מסתובבים בראשו, ניגוד משעשע הוא. ומתי פימה זוכה באמת לשחרור? כשהוא משתחרר מצלו של אביו. וכך, פימה שהוא לרוב מטרד בין חבריו הנשואים זוכה לאהבה רבה ולחיבוק כשהוא משתחרר. הוא אולי מטרד, אבל הוא חלק בלתי נפרד מחיי אנשים שגם להם אכפת מחייהם ומהמצב במדינה. הזהו המצב השלישי?

הספר, כאמור, נכתב ב-1989-1990 ודברים הנאמרים בו על המצב הפוליטי נכונים ממש אחד לאחד גם היום. באיזשהו מקום בספר חושב פימה לתת לעצמו עיסוק וזה יהיה לחקור בירושלים על יהודה איש קריות. 14 שנים מאוחר יותר אכן הופיע הספר הבשורה על-פי יהודה.

כלפימה, כן עוז, מוח קודח. זה לא תמיד קל וזורם לקריאה, אבל בסוף מתגמל. וכן, כבר אז איבחן עוז את ירושלים שהיא כטהרן. כנראה שאנחנו מקפידים לשמור על כל הרע ודוחים את הטוב, כאילו כל אלה שומרים עלינו היטב. הנה נשמרנו.

 

קופסה שחורה/עמוס עוז - מופת

קופסה שחורה הוא רומן מכתבים. אתם אולי זוכרים דבר כזה עם דפים, מעטפה, בול, לפעמים דפים מיוחדים, ריח מיוחד, בול יוצא דופן, טקסט מוקפד ובעיקר הצורך לומר ולומר הרבה, והכי גרוע, הזמן שלוקח למכתב להגיע ותשובה לחזור. פעם היו אפילו חברים לעט, מין התכתבות רבת דפים בין שני חברים וזה היה בהחלט מוי כיף. היום זהו עידן של הסחת דעת מהודעות מידיות מכל סוג ומין, חסרות ריח וטעם. כתיבת מכתב גם לוותה ברגשות מתאימים ושגיבים, מה שהצעירים של היום לא יבינו.

כמה וכמה שותפים להתכתבות: הפרופסור אלכסנדר גדעון, הבעל לשעבר (מיקי לאון או איתי טיראן, מי שפנוי, בסדרה), אילנה אשתו לשעבר (איילת זורר בסדרה), הבעל הנוכחי (אושרי כהן בסדרה, לא סגור), עוה"ד זקהיים (צחי גראד בסדרה) והבן הבעייתי, היפה והאלים (און רפאלי או מיכאל גבעתי, מי שיותר גבוה, בסדרה). בין כל אלה קיימת חלופת מכתבים נטולת כל פוליטיקלי קורקט, שופעת קללות ארסיות, אמירות נוקבות והטחות בוץ. משובב נפש. כל האמיתות נחשפות במכתבים, הניסוחים מדודים ומושחזים כדי לגרום למירב האימפקט (אין מילה מתאימה בעברית) ולפעמים גם להכאיב. הכאב אינה תמיד של הנמען, עוד מושג מעידן המכתבים.

מההתחלה, מהפניה של אילנה לגדעון בעלה לשעבר, שיעשה משהו (כספי בעיקר) למען בנו הבעייתי, בועז, הקורא סקרן מה מסתתר מאחורי התכחשות האב לבנו, אבל נדיבותו מעל ומעבר למרות הכל. לאט לאט הכל נחשף. כל הקרביים נשפכים החוצה. מרגע זה, וזה די מההתחלה, מתחילה טֶקְטוֹנִיקַת הלוחות, כדור הארץ כבר לא מה שהיה ולא יהיה לפני חלופת המכתבים. מי שעובר את מירב השינויים הוא הבעל החדש מישל סומו, אבל גם לאחרים לא חסר.

ברגיל, הקורא או הצופה בכל אמצעי צפייה קיים, תופס צד. זה נוח, זה אנושי וזה נעשה ללא תשומת לב מיוחדת. האישה כותבת אל בעלה לשעבר, מבקשת עזרה כספית ומיד הוא נתפס כנבל שהתחמק מתשלום. כשמתברר שהוא גם מפורסם ועשיר, אז הוא גם נבל וגם חתיכת חרא. אלא שלכתוב על זה ספר זה קצת קל וגם פשוט וגם סתמי. עד מהרה מתברר שבחיים כמו בחיים, שום דבר לא פשוט. אלכסנדר גדעון, אלק(ס) בשבילכם, ממהר לשלם. אין לו אקדח ברקה, אבל יש לו אינטרס. כל כך הוא ממהר לשלם והרבה ומעבר למה שהתבקש, שחייהם של אשתו לשעבר, בנו בן ה-16 והאב מישל, ממהרים כולם להשתנות מקיר לקיר, ממסד עד טפחות, מגב אלי בטן. כבר לא ברור מי הטוב, מי הרע וגם מכוער לא ממש התגלה.

יש קסם במכתבים: אף אחד לא קוטע אותך, אתה יכול לחזור ולמחוק, להוסיף נ. ב. ולקוות שמה שאמרת נאמר כראוי. מנגד, לחבר ספר מכתבים מצריך מידה של יכולת ובזה ההצלחה של עוז היא מעל ומעבר. יש מכתבים קצרים, יש ארוכים, יש מפתיעים והסה"כ הסופי יותר מסך כל מכתביו.

כל הספר עוסק בחלופת מכתבים מפברואר 1976 ועד אוקטובר באותה שנה. שמונה חודשים בהם עוברים כל הכותבים והמכותבים מטמורפוזה מדהימה, שנאות הופכות לאהבות, דעות משתנות ומעל כולם מתגלה בסוף שלחיים אמנם אין משמעות מי יודע מה, אבל צריך לחיות ולתת לחיות, ואת זה מגלה לכולם דווקא הצעיר, האלים והיפה מכולם.

הכתיבה משובחת וחדה, לכל דמות קול מזוהה משלה, הכתיבה נעשית במשלב גבוה כיאה וכיאות לספר משובח והסה"כ מופתי.

סיפור על אהבה וחושך/עמוס עוז - מופת

האוטוביוגרפיה של עמוס עוז מתחילה היכן שצריכה להתחיל כל אוטוביוגרפיה, בזיכרונות ילדות מוקדמים. רק שזו לא ממש אוטוביוגרפיה, יותר תיאורי משפחה גרעינית ומשפחה מורחבת. וישראל וירושלים ואירופה.

אצל עוז, כאחד העוסק במילים, הזיכרון המוקדם עוסק בעיקר בשפע השפות בהן דיבר אביו ואף יותר קרא בהן, כמו גם השפע, הפחוּת אומנם, של אמו. הם קוראים ודוברים המון, בעיקר לא בעברית כדי שהיינגלע לא יבין. רוסית ואידיש יעשו את העבודה.

וכאן מתבקשת הלצה:

יום אחד יוצא תייר, לא משנה מאיזו מדינה, מהילטון תל אביב. הזמן הוא טרום ווייז וגוגל מאפס. בידו מפה נייר ויותר משהיא מסייעת, היא מבלבלת. הוא פונה אל שני יושבי ברזלים בסמוך, לא חשוב מאיזו עדה:

"דו יו ספיק אינגליש?"

"מה?!"

"פארלה וו פרנסה?"

"מה?!"

"שפרכן זי דויטש?"

"מה?!"

רואה התייר כי אין סיכוי ויילך.

פונה אחד מהברזלנים לחברו וסח: "ראה כמה שפות דובר הוא. ומה זה עוזר לו?"

************

עזו גדל בירושלים. כיליד 1939 הוא גדל במדינה שירושלים אינה עיר בירתה עדיין באשר אין מדינה. ירושלים קוסמופוליטית, אבל גם מלובנת שמש בקיץ, עניה, דלת אפשרויות ולרוב אינה ידידותית לדריה. כמה פעמים ביקר עוז אצל אחיות אמו בתל אביב ולמרות שאין צורך לא בדרכון, לא במטוס ואף לא בחללית, התחושה היא בהחלט של הגעה לפלנטה אחרת, בה דריה קלילים יותר בהליכתם ובהלכותיהם.

************

יפי כתיבתו של עוז מרוכזת כולה בספר הזה, כאמור כאילו אוטוביוגרפיה ממנה נעדר מושא הביוגרפיה, עוז עצמו. הוא מספר בפרוזה מופלאה ונוגעת ללב, כמו גם מרובת הומור, על משפחתו המורחבת, דורות רבים אחורה. גם חוש לדרמה מצוין יש לו.

עוז מוקף בחייו ולפני כן מוקפים גם הוריו, סביו ודודו באנשים משכילים לרוב, גם מפורסמים מאוד כדוד אביו פרופסור יוסף קלוזנר. כלאחר יד הוא מספר על ריחו של טשרניחובסקי, כשהוא יושב בחיקו, מוצץ קוביית קרח לאחר שנפל ופצע את לשונו.

************

בעודו מתאר רחוק אחורה בהיסטוריה את משפחות אביו ואמו, הוא מפליג בתיאור אנשים גאים, לבושים היטב, לרוב משכילים, חרוצים ואינם משתחצים. אנשים המתעקשים להיות דתיים יותר מאפיפיור, אירופאים יותר מהאירופאים עצמם. אבל האירופאים מהגרמנים דרך הליטאים, הפולנים, האוקראינים, הרוסים, הצ'כוסלובקים מתעקשים לחסל את המיעוט היהודי העקשן הזה, המחזיק במשרות חשובות בשלטון, בתרבות, באמנות, באוניברסיטאות. בשלושה ימים ברוׂבנוׂ, עיר המוצא של הורי אמו, הרגו האוקראינים כ-25,000 יהודים במלחמת העולם השניה, יותר מכפי סך קורבנות היהודים בסך כל המלחמות נגד הערבים, משווה עוז.

************

וכך, בעמוד מאתייםומשהו, צועד עוז לקדמת הבמה, כדי לבוא בחשבון נוקב וכואב עם אמו, שהותירה אותו יתום לאחר שהתאבדה. הוא כועס על כלי האיפור שהותירה על המדף במקלחת, על חלוק הרחצה שלה, שנותר תלוי אחרי הדלת. זה מביא אותו שנתיים וחצי מאוחר יותר להתייצב כילד חוץ בקיבוץ חולדה.

כשילדים אחרים בקיבוץ נוהגים להתרחץ אחר הצוהריים ולהתייצב בבית הוריהם, עמוס עוז המתבגר נותר "יחיד ותימהוני" בין ביתני הקיבוץ. הלב מתכווץ והנשימה נעתקת. אני מניח את הספר בצד, ממילא אי אפשר להמשיך לקרוא בעוד העיניים מוצפות דמעות. צמרמורת אוחזת בי כשאני כותב שורות אלה.

והוא תוהה, שמא אמו לא אהבה אותו?

************

אבל מי שכנראה כן אהבה אותו והוא מאוד אהב אותה, היתה המחנכת מכיתה ב', זלדה אחת. היה זה בבית ספר פרטי סמוך לביתו, שם היו בכיתה שישה ילדים ואלה היו מרותקים לדברי המחנכת, עד ששכחו ללכת הביתה בסוף היום. גם בחופש הגדול הקפיד עמוס הקטן לקום בבוקר, להצטחצח ולהגיע לביתה של זלדה, לסייע לה בעבודת הבית, להכניס דואר ולטאטא את השביל. לימים הפכה זו למפורסמת – זלדה המשוררת.

************

אמצע 1947 והאוויר רוחש סיום המנדט הבריטי. סיום המנדט יכול להתפרש לכאן או לכאן, אבל ברור שבוואקום שייווצר יהיו אלה מדינות ערב, שתמיד היו חביבות על הבריטים, שייכנסו לריק הזה וימחצו את היהודים עד תום. חוש הדרמה ויכולת תיאור מעבירים אותנו בזום-אין לליל ההצבעה בכ"ט בנובמבר, סיכום ההצבעה במספרים ברדיו, יס יס יס והשתוללות נטולת רסן של הרחוב היהודי. העור מצטמרר כאילו בזה הרגע הוכרזה החלטת האו"ם.

************

ולמי אהבה ולמה חושך? תצטרכו להעפיל עד עמוד 500 כדי לדעת.

ספר מופת.

ארצות התן/עמוס עוז - להתרחק

תמיד כשאני לוקח ספר של עמוס עוז ביד, אני מרגיש בו איזושהי הבטחה גלומה. לעיתים רחוקות ההבטחה מתגשמת במלואה. הפעם האכזבה היתה גדולה במיוחד. הספר מכיל עשרה סיפורים, כשאת השניים האחרונים כבר לא טרחתי לקרוא בכלל.

ארצות התן אלה הארצות בהם התנים מייללים בלילות. בדר"כ זה הכפר, הקיבוץ, פאתי ירושלים וכל המקומות בהן בילה וגדל עוז.

הסיפורים נכתבו בין השנים 1962-1965 והיום אלה סיפורים שאין בהם עניין עוד. אני מניח שגם אז לא היה בהם עניין מיוחד, שהרי משרד החינוך בחר בהם אז להתעלל בתלמידיו.

הסיפורים מורכבים מכל מיני טיפוסים מוזרים, נוקשים, בלתי מתפשרים. האור בכל הסיפורים צהוב, מעיק ודל, האנשים לרוב בודדים והאינטראקציה ביניהם צורמת.

באחד הסיפורים בנו של אחד ממייסדי הקיבוץ עומד לצנוח צניחת ראווה ראשונה ביום העצמאות דווקא בשטח קיבוצו. הצניחה הופכת לפשלה נוראית כשהוא מסתבך בכבלי חשמל.

בסיפור אחר בחור בן 28 מקיבוץ מסוים, מורה למתמטיקה ואספן בולים נלהב, מגיע לעיר לנסות ולעשות עסקת חליפין בבול מסוים. הוא יושב במסעדה השייכת כמובן לתנובה, שם הוא פוגש בחורה המעשנת עצמה לדעת ולא מפסיקה להשתעל. הוא כמובן מראה לה כמה אתלטי הוא על חוף הים ומחמיץ את עסקת הבולים.

שאפרט הלאה כמה הסיפורים מופלאים?

בסמוך לאחר מותו של עוז, הוצת לו ויכוח בין מומחי עוז מעל דפי עיתון הארץ לגבי ספריו, בעיקר מיהם הספרים הטובים יותר ולמה. ארצות התן נחשב אצל האחד כבולט בספריו. אני כבר לא זוכר מי אמר מה, אבל עוז לא נחשב אצלי בכל מקרה לסופר נחשק וזה רק הולך ונחלש.

מיכאל שלי/עמוס עוז - המלצה רפה

חנה, שמיכאל הוא שלה, היא פנקסנית, תכונה נשית שהיא מין המכוערות מבין התכונות הנשיות, תכונה שאין לה אח ורע אצל גברים. ולא, אני לא שונא נשים. מה זה פנקסנית? פנקסנית היא אחת הזוכרת כל, יודעת מתי להוציא פריט מהרישום המסודר בפנקס כדי להשתמש בו כנגד בעלה, להכריעו בוויכוח, להשפילו, לחשוב עליו רעות, להצדיק עצמה בעיניה. דבר לא נשכח, אין התקדמות, אין זרימה, אין התאמה למציאות החדשה.
מיכאל שלי הוא ספר קודר, מעיק, אפל ונטול אוויר. בדברי המחבר למהדורת הכריכה הקשה 2008, מהדורת 20 הספרים הבולטים בספרות העברית, עוז מודה שאולי לא היה כותב כלל את הספר, או כותב אותו אחרת. כך או כך, יש בספר לא מעט קטעים הכתובים בזרם התודעה, רוצה לומר, למחבר לא היה מה לומר ולכן ליהג עצמו לדעת.
עוז מודה בעצמו שהכתיבה בגוף ראשון מפי דמותה של חנה היתה יכולה להיות אחרת. הרי חנה שופעת תכונות לא ממש חיוביות, הרוע שופע ממנה לעיתים, וכל זאת היא מספרת בגוף ראשון ובגלוי. מוזר.
על מה המהומה בעצם?
חנה כמעט נקעה קרסולה במדרגות ירושלים החלקלקות ומיכאל מיהר לתמוך בה ולהצילה. חנה היא גננת הלומדת לימוד לא פורמלי ספרות. מיכאל הוא תלמיד בחוג לגיאולוגיה ובסוף הספר הוא כבר כמעט דוקטור. האם זהו סיפור ישראלי מקובל נוסף של מהנדס ואשת מהנדס? לא ממש. הפנקסנית חנה זוכרת למיכאל את הצלתה, לא שחייה עמדו ממש בפני סכנה, אבל מחווה אבירית ממהרים לרשום בדפתר. מפה לשם, מנדלסון הופיע בחתונתם בתור מלחין, לא בטוח שהיה רבע עוף ובורקס, אבל הכל היה כדת וכדין, רק כדי שנישואים צולעים יצאו לדרך. מיכאל עושה חיל בלימודיו, חנה ממשיכה לעצבן בתור דמות חולנית, עוקצנית ונטולת חמלה אמיתית ורצון להבין. לא שהיא לא מבינה, הרצון לא קיים. גם שפלות רוחו של מיכאל לא תורמת, אבל למה זה מגיע לו, והוא עוד אדם חיובי כל כך?
עוז, כאמור, מרבה ללהג עצמו לדעת. כשיגדל, עדיין לא יהיה שלו ולא אפלפלד. לנובל הוא יחכה לשווא. הכתיבה שלו לא זורמת, המשפטים קצרים. לעיתים שתיים-שלוש מילים. בנוסף, משפט סתמי העוסק בצבע השמים נוסף פה ושם כמילוי.
הספר קצר הצלחה מפתיעה ועוז מספר שעם עובד לא ממש התלהבו לפרסמו. עלילה הרי אין, כך עוז. מהו סוד ההצלחה? תעלומה. רבים מספריו מושכים לקריאה, למופתיות הם לא מגיעים. גם זה לא.
מה יש בספר שמושך אש רבה כל כך? האם זה שהמסופר בו נופל על נקודות מציקות רבות כל כך בלב הקוראים, עניינים לא פתורים ומדממים? ניתוחים רבים עבר הספר, בין השאר סיפרו כי חנה היתה בת דמותה של אמו של עוז. עוז טוען כי אין הדבר כך וכי זו דמות אתה התווכח חודשים, לעיתים הוא השתלט עליה, לעיתים היא עליו. מעניין.

תמונות מחיי הכפר/עמוס עוז - המלצה

אוסף של סיפורים הם בדר"כ... אוסף. לרוב, לסיפורים אין קשר ביניהם, כל אחד הוא ניסוי סיפורי.

לא כאן.

תל אילן הוא כפר המצוי אל מול הרי מנשה. כפר ותיק שבגלגולו הנוכחי מעטים נותרו הבתים שנבנו עם ייסוד המושב ורבים אלה שהוסבו לווילות עתירות זוויות. למרות זאת, עוז בחר דווקא באותם ותיקים ומעטים שעדיין מייצגים את רוח המושב של פעם. כל סיפור נוגע בדמות אחרת.

בדר"כ, כשיש מעט סיפורים נוהגים המבקרים לפרט לגבי כל אחד ולתת מדמותו ומעיסוקו. אלא שהסיפורים לא מעטים ויותר חשוב מלפרט זה חוט השני העובר ביניהם. עוז בחר בכפר ולא בדמויות. מתקבל הרושם לאחר קריאת אחדים מהסיפורים ובטח את כולם, שהכפר הזה לא תמים. כל דמות מסתירה משהו או משהו מוסתר ממנה, סופי הסיפורים ממש לא נעימים ואף מאיימים, הדמויות לא "רגילות", והיכן הן כן, אלא שאי-הרגילות גוררת מעשים לא רגילים. לא, אין רצח, אף ליצן לא פורץ מאף מרתף, אבל פסטורליה יש רק אצל הצרצרים ומפאת אי-גודלו של הכפר, מעשים חורגים עוברים תחת זכוכית מגדלת.

טוב, והכתיבה? מאיר שלו הוא כבר לא יהיה, אפלפלד גם לא, לא גרוסמן, לא אסף ענברי, אלי עמיר או יהושע בר-יוסף. מי הוא כן יהיה? המועמד הנצחי לנובל, שבינתיים הוא רק נובל. טוב, והכתיבה? דווקא בסדר גמור, מושך לקריאה, הפואנטה ברורה, הספר אינו מנדנד ויודע להניח עניין כשצריך כיאה וכיאות לסיפורים קצרים.

הניסיון שלי עם עוז מעולם לא היה בגדר השתוקקות, מכסימום סתימת חור עם רצון למשהו מכתיבת המקור. הניסיון האחרון היה עם הבשורה על פי יהודה, שנחבט ונפל והתרסק ודימם אל מול סוס אחד נכנס לבר המופתי.

תנו צ'אנס  לספר הזה. הוא לא ארוך וכן נעים.