תמיד כשאני לוקח ספר של עמוס עוז ביד, אני מרגיש בו איזושהי
הבטחה גלומה. לעיתים רחוקות ההבטחה מתגשמת במלואה. הפעם האכזבה היתה גדולה במיוחד.
הספר מכיל עשרה סיפורים, כשאת השניים האחרונים כבר לא טרחתי לקרוא בכלל.
ארצות התן אלה הארצות בהם התנים מייללים בלילות. בדר"כ
זה הכפר, הקיבוץ, פאתי ירושלים וכל המקומות בהן בילה וגדל עוז.
הסיפורים נכתבו בין השנים 1962-1965 והיום אלה סיפורים שאין
בהם עניין עוד. אני מניח שגם אז לא היה בהם עניין מיוחד, שהרי משרד החינוך בחר בהם
אז להתעלל בתלמידיו.
הסיפורים מורכבים מכל מיני טיפוסים מוזרים, נוקשים, בלתי
מתפשרים. האור בכל הסיפורים צהוב, מעיק ודל, האנשים לרוב בודדים והאינטראקציה
ביניהם צורמת.
באחד הסיפורים בנו של אחד ממייסדי הקיבוץ עומד לצנוח צניחת
ראווה ראשונה ביום העצמאות דווקא בשטח קיבוצו. הצניחה הופכת לפשלה נוראית כשהוא
מסתבך בכבלי חשמל.
בסיפור אחר בחור בן 28 מקיבוץ מסוים, מורה למתמטיקה ואספן
בולים נלהב, מגיע לעיר לנסות ולעשות עסקת חליפין בבול מסוים. הוא יושב במסעדה
השייכת כמובן לתנובה, שם הוא פוגש בחורה המעשנת עצמה לדעת ולא מפסיקה להשתעל. הוא
כמובן מראה לה כמה אתלטי הוא על חוף הים ומחמיץ את עסקת הבולים.
שאפרט הלאה כמה הסיפורים מופלאים?
בסמוך לאחר מותו של עוז, הוצת לו ויכוח בין מומחי עוז מעל
דפי עיתון הארץ לגבי ספריו, בעיקר מיהם הספרים הטובים יותר ולמה. ארצות התן נחשב
אצל האחד כבולט בספריו. אני כבר לא זוכר מי אמר מה, אבל עוז לא נחשב אצלי בכל מקרה
לסופר נחשק וזה רק הולך ונחלש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה