ויליאם סארויאן כתב סיפור שלכאורה אמור לגעת
בנימים הכי כואבים בחיי האדם: המוות. מוות ספציפי זה הוא מוות כתוצאה ממלחמה,
והסיפור הספציפי הזה עוסק בצורה בה המוות מובא לידיעת המשפחה – מברק. לכאורה,
הצורה המנוכרת ביותר בה ניתן להודיע למשפחה על אסון כבד שכזה. הזמן הוא מלחמת
העולם השניה והשנה היא 1943.
הקומדיה האנושית מביא את סיפור המברק בצורה הכי
גרוטסקית ומבעיתה. ילד בן 14, הומר מקולי, מתקבל לעבודה במברקה המקומית באיתקה,
קליפורניה. עליו להביא מברקים לבתיהם של אנשים. רוב המברקים תמימים בתוכנם, אבל
אחדים מבעיתים אותו כשהוא יודע את תוכנם מראש ועליו להקיש בדלת ולצפות במקבל/ת
המברק כיצד הם פותחים את המברק ומתמוטטים לתוך אסונם. ילד בן 14 לא אמור לעשות
שדברים כאלה והומר אכן מבקש להפסיק עבודה מבעיתה זו, בטח לא כשזה נוגע לו אישית.
למעשה, הספר בנוי מאפיזודות מחיי איתקה בזמן
המלחמה, כשממשפחות אחדות יצאו בניהם הצעירים למלחמה ואין הם יודעים מה עלה בגורלם.
הסיפור אינו בעל קו אחיד ויש תחושה של עודפות בקווי הסיפור הצדדיים. סיפורים
צדדיים רבים באים להאיר חיים שממשיכים כרגיל כשהמלחמה בעיצומה.
התרגום, לפחות בגרסה שלי, מיושן. כתוב שהוא
מ-1968 והתחושה היא של חמישים שנה קודם לכן. אם נוסיף לכך את הסיפור האינפנטילי
ברובו, נקבל צירוף ממש לא טוב. אבל כך או כך, הספר הזה החל בכלל כתסריט לסרט.
סרויאן כתב תסריט ארוך לטעמו של האולפן וכשנמסר התסריט למישהו אחר, סרויאן מיהר
לתקן ובסוף אוסקר על תסריט. מיהו הילד בסרט? מיקי רוני השחקן הנודע (למבוגרים
שבינינו).
השורה התחתונה? סיפור אוילי ברובו, לא ממוקד
ובעל בשורה אנטימלחמתית ילדותית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה