רכבת היתומים/כריסטינה בייקר קליין - אפשר לוותר

רכבות הילדים היתה תופעה שהחלה בסוף המאה ה-19 ועד לסיום שנות השלושים של המאה ה-20. בצפון מערב ארה"ב, בעיקר בערים הגדולות ובעיקר בניו-יורק, נאספו יתומים מהרחובות ומבתי היתומים ונשלחו מערבה לשמש כוח עבודה זול וצעיר. הכל נעטף כמובן בעטיפה אידיאולוגית, אבל היה אכזרי באותה מידה כמו השחורים שנחטפו באפריקה ונשלחו לעבדות בדיוק באותה מדינה.

המלווים ברכבות היתומים הרגיעו את הילדים ואמרו להם שהם נשלחים לבתים בהם יזכו למיטה, לארוחה חמה ולחינוך. האמת היתה רחוקה כמובן כרחוק מזרח ממערב.

לפחות לפי סיפורה של ניב/דורותי/ויויאן – השם משתנה לפי המיקום ורצון ה"מאמצים" - היא היתה בת תשע כשהגיעה לבית בו שימשה כתופרת. משפרץ המשבר הכלכלי של 1929 ואנשים כבר לא קנו בגדים כמקודם, נשלחה דורותי למשפחה לא מתפקדת, משם ברחה עד שהגיעה באפיסת כוחות ועם דלקת ריאות למקום מבטחים, שם אומצה ע"י זוג הורים להם כלבו גדול והסוף הוליוודי, על סף דיסני לכל המשפחה.

מה יש לפנינו? ספר נוסחתי. לוקחים פרק בהיסטוריה, נניח שואה, נניח רכבת יתומים, ועושים מזה סיפור, תרתי משמע. נעזוב רגע את הכסף שעושים מזה. מה שחמור יותר זו הפגיעה באינטליגנציה של הקורא. הספר שלפנינו מציג סיפור קלוש, הסיום מתקתק עד בחילה, הכתיבה שבלונית, הריגושים כבושים וההשלכה מהפרט לכלל, לתופעה המכוערת המהווה בסיס לסיפור, לא מוצלחת. גם סיפור מסגרת אחר בספר, סיפור המתרחש ב-2011 ומהווה מקבילה קלושה כלשהי לסיפור הבסיסי, לא ממש מוצלח.

אפשר בהחלט לוותר.

ההיסטוריה הסודית/דונה טראט - להמנע בכל מחיר

ההיסטוריה הסודית של ההיסטוריה הסודית היא שאת הספר התחלתי לקרוא פעם וזנחתי. לאחר מכן התחלתי לקרוא את החוחית, עליה היה זרוי אבק כוכבים. אז החלטתי לשוב ולקרוא את ההיסטוריה הסודית, לראות מה אני מפסיד.

איזו טעות, איזה זיון שכל מתמשך, קשקוש אינסופי וחסר פואנטה.

כבר בהתחלה ידוע שבהמשך יהרגו את באני. באני הוא אדמונד קורקורן, אחד מחבורת לומדי יוונית עתיקה בהמפטדן, קולג' קטן בצפון מערב ארה"ב, בורמונט. בחבורה נמצאים גם התאומים צ'ארלס וקמילה, פרנסיס והנרי. מעט יותר מאוחר מצטרף גם המספר, ריצ'ארד פאפן.

מעשה הרצח אינו סוד בספר, אינו מצריך פענוח וכל מה שנותר לראות את המשך תפקודה של החבורה לאחר הרצח בהמשך. האם יש לחבורה תקווה? גם זה תופס את החלק הקטן בספר. רוב רובו של הספר הוא חיי היומיום בקולג', היחסים בין החמישה שנותרה וכאן הנפילה הגדולה של הספר: טארט מורחת על פני 640 עמודים חיים מאוסים של שכרות ועוד שכרות, עשרות אם לא מאות בקבוקי ויסקי מתגוללים בכל עבר, ואם זו לא שכרות אז אלה סמים או משככי כאבים, עישון ושינה במיטות ספוגות זיעה מסוייטות.

התקווה במהלך הספר היא להתפתחות דרמטית כלשהי, פרט לרצח המדובר. אלא שהכל הולך ושוקע, הלהג עצום ורב, עוד ועוד ויסקי צץ מכל עבר, המיאוס הולך וגדל, ואפילו שבעמוד או שניים צץ אותו אבק כוכבים שהיה בהחוחית, לא היה לזה המשך.

ולא שלא היה פוטנציאל.

המספר לומד על מילגה כשהאחרים בני עשירים, ג'וליאן המורה בוחר כל שנה את תלמידיו במשורה ורק הוא מחליט לגביהם, עניין ללא אח ורע. כתלמיד עני הוא, המספר, נקלט היטב בחבורת הלומדים והיה אפילו פוטנציאל לחבורה סודית ומיוחדת בהחלט. אז היה.

דוחה לגמרי.

בת דודתי לילי/איל חלפון - המלצה חמה

אחלה ספר. נדמה לי שזה אומר הכל. פשוט אחלה ספר.

איל חלפון רקח לנו ספר בו אין רגע דל. הוא בחר בתקופה המתחילה בניצחון מזהיר ושומט לסת על מדינות ערב המקיפות מדינה אחת קטנה במזרח התיכון, וממשיך כארבעה עשורים קדימה, בזמן בו קרו ארועים מרכזיים במדינה, החל במלחמת יום-כיפור המכאיבה, עליית הליכוד לשלטון ובניית ההתנחלויות הדוהרת. כל זאת, דרך שלושה קולות: שחר אלפסי, בת דודתו לילי בוכמן ודודו סמי לוי.

סוד אחד עובר כחוט השני לכל אורך הספר, הסוד של מה שאירע בין סמי לוי ללילי בוכמן, כשלילי עוד היתה בת 16 וסמי כבן 28. שחר היה בן 12, מודע לסוד. סמי קצין בצה"ל, מאוחר יותר סגן מושל טול כרם ולאחר מכן מועמד פוליטי בבחירות. לילי בתו של קבלן עשיר וגדול, ושחר גדל להיות מילד מחוצ'קן לקצין ומאוחר יותר פונה ללימודים.

כאמור, ספר שאין בו רגע דל, כזה המסתמך על רוח התקופה, המוזיקה שהיתה בה, הבילויים שאיפיינו אותה, למשל הצורך לבקר ולאכול בסטייקיית הניצחון המהוללת וכך הלאה. ללילי אפילו נגיעה לאייבי נתן ולקול השלום. כל פרק מסופר באחד משלושת הקולות והוא מרתק עד סופו, בלי שומן מיותר ובלי לגרוס חצץ. למרות שהוא מסופר מה"שכונה" ברובו, השפה לא מעליבה את הקורא.

מומלץ בחום.