ההיסטוריה הסודית של ההיסטוריה הסודית היא שאת הספר התחלתי
לקרוא פעם וזנחתי. לאחר מכן התחלתי לקרוא את החוחית, עליה היה זרוי אבק כוכבים. אז
החלטתי לשוב ולקרוא את ההיסטוריה הסודית, לראות מה אני מפסיד.
איזו טעות, איזה זיון שכל מתמשך, קשקוש אינסופי וחסר
פואנטה.
כבר בהתחלה ידוע שבהמשך יהרגו את באני. באני הוא אדמונד קורקורן,
אחד מחבורת לומדי יוונית עתיקה בהמפטדן, קולג' קטן בצפון מערב ארה"ב,
בורמונט. בחבורה נמצאים גם התאומים צ'ארלס וקמילה, פרנסיס והנרי. מעט יותר מאוחר
מצטרף גם המספר, ריצ'ארד פאפן.
מעשה הרצח אינו סוד בספר, אינו מצריך פענוח וכל מה שנותר
לראות את המשך תפקודה של החבורה לאחר הרצח בהמשך. האם יש לחבורה תקווה? גם זה תופס
את החלק הקטן בספר. רוב רובו של הספר הוא חיי היומיום בקולג', היחסים בין החמישה
שנותרה וכאן הנפילה הגדולה של הספר: טארט מורחת על פני 640 עמודים חיים מאוסים של
שכרות ועוד שכרות, עשרות אם לא מאות בקבוקי ויסקי מתגוללים בכל עבר, ואם זו לא
שכרות אז אלה סמים או משככי כאבים, עישון ושינה במיטות ספוגות זיעה מסוייטות.
התקווה במהלך הספר היא להתפתחות דרמטית כלשהי, פרט לרצח
המדובר. אלא שהכל הולך ושוקע, הלהג עצום ורב, עוד ועוד ויסקי צץ מכל עבר, המיאוס
הולך וגדל, ואפילו שבעמוד או שניים צץ אותו אבק כוכבים שהיה בהחוחית, לא היה לזה
המשך.
ולא שלא היה פוטנציאל.
המספר לומד על מילגה כשהאחרים בני עשירים, ג'וליאן המורה
בוחר כל שנה את תלמידיו במשורה ורק הוא מחליט לגביהם, עניין ללא אח ורע. כתלמיד
עני הוא, המספר, נקלט היטב בחבורת הלומדים והיה אפילו פוטנציאל לחבורה סודית
ומיוחדת בהחלט. אז היה.
דוחה לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה