בדם קר/טרומן קפוטה - המלצה

בדם קר הוא סיפורו האמיתי של מעשה רצח בהולקומב שבקנזס. רצח שהתרחש ב-15 בנובמבר 1959 ובו שני חברים, חברים למעשה השפל, פרי ודיק, תכננו ובצעו רצח של משפחה שלמה. הבית נבחר בשל מידע קודם. המידע שנמסר היה שזו חווה גדולה ולבעל החווה מן הסתם כספת המכילה ממון רב.

פרי ודיק הם שני אסירים משוחררים, דגי רקק, הסבורים שרצח בעל חווה וכל עד שיהיה בסביבה, יכול לממן להם חיים נוחים במקסיקו. הפגם היחיד בכל התכנון המדוקדק והרצח הנתעב של ארבעת משפחת קלאטר, משפחה מקובלת ואהודה, היה שכל הכסף שהיה בחווה היה כ-50 דולר.

ארבעה אנשי משטרה מונו לחקר הפרשה וב-7 בינואר 1960 נתפסו זוג הרוצחים רק כדי שייתלו חמש שנים לאחר מכן.

הספר נע בין המעניין, אך לא מרתק למרתק ולא מעניין. הסיפור האמיתי הרי ידוע מראש ומה שאנחנו מקבלים בספר הוא בעיקר מעקב אחר הדמויות השונות של אנשי המשטרה וכמה מהגרים בשכנות וסיפורם האישי של הצמד פרי ודיק. קפוטה עצמו שוחח רבות עם השניים ושהה בחברתם לא מעט.

הסה"כ המתקבל מהספר עולה בהרבה על חלקיו. התמונה הרחבה של סיפור הצמד, סיפורם של רוצחים אחדים נוספים, דילמת ההוצאה להורג, העובדה שהרוצחים באו ממשפחות יחסית נורמטיביות, כל זה יחד נותן תמונה רחבה כיאה וכיאות למדינה כמו ארה"ב, שיש בה לא מעט קצוות.

אם הייתי מסתמך על ההמלצה לספר, שזה אותו סופר שכתב את ארוחת בוקר בטיפני'ס, לבטח לא הייתי קורא אותו. למזלי, לא סמכתי.

זכרון ארוך/פרד ד'אגיאר - המלצה חמה

ספר רב קולי, בסדרת פרוזה אחרת (זו העטופה בקרטון חום) של עם עובד. סדרה זו מציגה נובלות מרתקות לעתים קרובות וזו אינה נופלת מהן.

פרד, עבד מבוגר בוירג'יניה של תחילת המאה התשע-עשרה, זוכה לכבוד רב מאת מעבידו. פרד הוא עבד היודע את מקומו ומתברר שגם לעבד יש מקום, בעיקר לעבד חרוץ, קשוב ויזמתי.

למרות הכל, יום אחד מת "בנו" ממאתיים מלקות. זה לא באמת בנו, אבל גדל כבנו היחיד, לו 12 אחיות גדולות ממנו ונכדים ונינים רבים לאביו. אבל בנו אהוב מכולם, ילד סקרן, רחב אופקים ואחד שדווקא לא יודע את מקומו.

קרה המקרה ואמו, אם הבן, גססה ומתה, והבן שלא ידע מקומו החליט לברוח. בריחה של עבד היא מעשה קשה מעבר לבריחה. זה מכניס רעיונות לראש שאר העבדים, שגדלו כעבדים כל חייהם כמו אבותיהם, אינם יודעים חירות מהי וסתם מפנטזים לעיתים על חופש. האב, שאהבתו היתה גדולה, החליט לגלות ליחידת הרודפים היכן הבן, בציפיה שיחזירו אותו ויענישו בחומרה ודי בכך. בעל האחוזה אכן הסכים, אלא שנבצר ממנו להיות באחוזה בעת שהבן הושב. בנו של בעל האחוזה החליט להכות מאתיים מלקות, שגרמו למות הבן האהוב על פרד, זקן העבדים.

זה הפרק הראשון, המצמרר. אז עוברים לשמוע עוד קולות כמו זה של בתו של בעל האחוזה, שמה לעשות ודעותיה המתקדמות גרמו במישרין לחוסר ההבנה של הבן לגבי מיקומו. נשמע גם את קולו של בעל האחוזה, של המכה ושל העיתון דה וירג'יניאן, המעלה סוגיות לגבי העבדות והעבדים.

מרתק לקרוא ספרון רב קולי זה לגבי העבדות ולראות שלא הכל שחור-לבן, תרתי משמע.

אפריל בפריז/מיכאל ואלנר - המלצה מסויימת

רוט, רב טוראי בכיר, הוא מתורגמן מצרפתית לגרמנית בשרות הוורמאכט, המקום הוא פריז של 1943, עיר כבושה ומוכה ע"י הנאצים.

לרוט אין חיבה מיוחדת לצרפתים, אבל יש לו גישה בלתי אמצעית לעינויים שהם עוברים מולו מדי יום באשר הוא צריך לתרגם בין השפות. אלא שיום אחד הוא רואה את מי שהוא יכיר כשנטל, צעירה הקוראת ספר מחוץ לחנות הספרים של אביה ויתאהב בה. למה מתאהב? סתם ככה כדי לקיים ספר על הקונפליקט של כובשים ונכבשים.

לרוט סוד קטן באשר הוא אוהב להתלבש בחליפה אזרחית ולהסתובב בפריז בערב ולנצל את הצרפתית הטובה שלו, דבר האסור על חיילי הוורמאכט ובטח על החיילים הפשוטים. וכך הוא מוצא עצמו אט אט שותף לסוד מחתרת הרזיסטאנס בה חברה שנטל ומשפחתה. רוט עושה את המעשה האסור מכל ובידיעה על הפשיטה הצפויה על חנות הספרים הוא הולך ומזהיר אותם תוך סיכון עצמי עצום.

מכאן מתפתחת שרשרת של רדיפות ורוט מוצא עצמו לא פה ולא שם ובעיקר חבול ופצוע.

מה אלין על כותבים אמריקאים/בריטים המנצלים את מלחמת העולם השניה לסיפורים כשהפעם מדובר בכותב גרמני? האם הוא הצליח היכן שהם נראו פתטיים? כדי לקצר סיפור ארוך, אקצר ואומר שלא הצליח.

עכשיו אאריך.

ואלנר כתב סיפור חביב, אבל באותה נשימה סתמי ונטול רגש. הרי הוא גרמני ומה לו ולרגש. נגיד. בסיפורו מעשה ההתאהבות היה סתמי, הכנסת ראש בריא של גרמני למיטה חולה של מחתרות אנטי גרמניות היה מקרי והנפילה כואבת מאוד, רק שלא ניתן לחוש בה בהעדר רגש.

הספר מכיל בסה"כ 222 עמודים, נובלה ביום טוב. קצרה מספיק למנוע סבל ולא ארוכה מספיק להיות ראויה לשמה.

ריימון קאנו/זזי במטרו - להתרחק

היו זמנים שישבנו בערבי שישי וצפינו, יש כאלה שעוד עושים את זה, בסרט ערבי. צחקנו ובכינו ובעיקר לא הפסדנו. באותה תקופה פרחו סרטי הנונסנס הצרפתיים, אף הם מהסרטים המצחיקים בכוח ולעיתים רחוקות במוח.

זזי במטרו הוא סרט של לואי מאל, לא במאי קלאסי של סרטי נונסנט. בסרט הופיע פיליפ נוארה כדודה גבריאל הדראג קווין של זזי, אותה נערה בת 12 המגיעה לפריז מהכפר. ההגעה מהכפר גורמת לגבריאל לפרץ של תחושה כאילו הוא מדריך תיירים והוא רוצה להראות לזזי הקטנה את הפנתיאון ואולי זה האנווליד.

זזי מגיעה לעיר הגדולה וכל מה שהיא רוצה לראות זה המטרו. אבל שוד ושבר, שוב פרצו מפעילי המטרו בשביתה וכל התחנות נעולות על מנעול ובריח, אין נכנס וממילא אין יוצא.

אבל ריימון קאנו לא רצה ספר על קרתנות מול אנשי עיר מתוחכמים ומתקדמים. לא. הוא רצה ספר על שפה עם קיצורים בסגנון אמאש'ך וז'תומרת וחוצמזה. מרוב שרצה הספר רוב רובו טקסט מתיש, העובר בקושי את מחסום השפה. לספר לא חן ולא עניין (כך גם ספרו האחר בעברית של קאנו, היום השביעי של החיים), הוא מעיק ונטול חן. לא כך הייתי רוצה לכיר את פריז.

ציפורי/ויליאם וארטון - המלצה חמה

איזה ספר יפה. הנה אמרתי את זה וחשוב לציין את זה בהתחלה.

ציפורי וחברו אל (אלפונסו) הם מתבגרים צעירים בתחילת הספר. המקום הוא אי-שם בפילדלפיה של שנות השלושים המאוחרות של המאה ה-20. באירופה משתוללת המלחמה, אבל בעיירה שלהם החיים נמשכים כרגיל.

ציפורי, שם בדוי, מגדל יונים. אמו לא מתלהבת מהרעיון ואיכשהו היונים יוצאות מחייו ונכנסות הכנריות. פרקים ארוכים מוקדשים לגיול הכנריות והספקנים שבקוראים מיד יאמרו שזה לא בשבילם. מה להם ולגידול כנריות? פילים יותר טוב בשבילכם?

אלא שציפורי הוא לא כמו כל נער אמריקאי מתבגר. הוא לא מוצא שום עניין בבני אדם, שבעיניו הם חסרי מעוף ביותר ממובן אחד. החן שהוא מוצא בגידול כנריות, המעקב אחריהם, ההאכלה, הצפייה האינסופית, ניסיון לימוד שפתן וההכלאות למיניהן גורמים לציפורי, כמו לרבים מבין האספנים והמגדלים הכפייתיים לאובססיה.

אט אט נכנס ציפורי לעולמן של הכנריות עד שההתמזגות עמן נושא אופי... אמרתי יותר מדי.

והנה המלחמה באירופה מביאה את אל, חברו של ציפורי, לשדות הקטל הנוראיים, לחוויות מחרידות, לפציעה ולחזרה לבית חולים הקרוב לבית, שם הוא חוזר ופוגש את ציפורי, הסגור במחלקה הפסיכיאטרית. מביאים אותו אל ציפורי משום שזה אינו מגיב לשום טיפול. כל היום הוא כורע כמו ציפור בחדרו והתקווה היא, שהשיחות עם אל יעוררו אותו.

המלחמה, האשפוז, השיחות של אל עם ציפורי בניסיון לעוררו, כל אלה הם החלק הפחות נוכח בספר. החלק המדהים הוא ההתמזגות עם הכנריות, אופס, שוב אמרתי יותר מדי.

על כריכת הספר כתוב שזה מזכיר איכשהו את התפסן בשדה השיפון וזה אכן כך. מי שאהב את התפסן בהחלט יאהב את ציפורי. מי שגם אהב את הסרט אני והחבר'ה בהחלט יאמץ אל לבו את ציפורי.

ספר מוזר, בחלקים גדולים יפיפה, בהחלט אין הרבה דברים כאלה.