איזה ספר יפה. הנה אמרתי את זה וחשוב לציין את זה בהתחלה.
ציפורי וחברו אל (אלפונסו) הם מתבגרים צעירים בתחילת הספר.
המקום הוא אי-שם בפילדלפיה של שנות השלושים המאוחרות של המאה ה-20. באירופה
משתוללת המלחמה, אבל בעיירה שלהם החיים נמשכים כרגיל.
ציפורי, שם בדוי, מגדל יונים. אמו לא מתלהבת מהרעיון
ואיכשהו היונים יוצאות מחייו ונכנסות הכנריות. פרקים ארוכים מוקדשים לגיול הכנריות
והספקנים שבקוראים מיד יאמרו שזה לא בשבילם. מה להם ולגידול כנריות? פילים יותר
טוב בשבילכם?
אלא שציפורי הוא לא כמו כל נער אמריקאי מתבגר. הוא לא מוצא
שום עניין בבני אדם, שבעיניו הם חסרי מעוף ביותר ממובן אחד. החן שהוא מוצא בגידול
כנריות, המעקב אחריהם, ההאכלה, הצפייה האינסופית, ניסיון לימוד שפתן וההכלאות
למיניהן גורמים לציפורי, כמו לרבים מבין האספנים והמגדלים הכפייתיים לאובססיה.
אט אט נכנס ציפורי לעולמן של הכנריות עד שההתמזגות עמן נושא
אופי... אמרתי יותר מדי.
והנה המלחמה באירופה מביאה את אל, חברו של ציפורי, לשדות
הקטל הנוראיים, לחוויות מחרידות, לפציעה ולחזרה לבית חולים הקרוב לבית, שם הוא
חוזר ופוגש את ציפורי, הסגור במחלקה הפסיכיאטרית. מביאים אותו אל ציפורי משום שזה
אינו מגיב לשום טיפול. כל היום הוא כורע כמו ציפור בחדרו והתקווה היא, שהשיחות עם
אל יעוררו אותו.
המלחמה, האשפוז, השיחות של אל עם ציפורי בניסיון לעוררו, כל
אלה הם החלק הפחות נוכח בספר. החלק המדהים הוא ההתמזגות עם הכנריות, אופס, שוב
אמרתי יותר מדי.
על כריכת הספר כתוב שזה מזכיר איכשהו את התפסן בשדה השיפון
וזה אכן כך. מי שאהב את התפסן בהחלט יאהב את ציפורי. מי שגם אהב את הסרט אני
והחבר'ה בהחלט יאמץ אל לבו את ציפורי.
ספר מוזר, בחלקים גדולים יפיפה, בהחלט אין הרבה דברים כאלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה