עיני האח הנצחי/שטפן צוויג - מופת

סיפור מופתי זה מובא לפנינו מאת כותב מופתי. היכנשהו כתב צוויג על הצורך לנפות מהכתיבה שורות מיותרות ולהביא בפני הקורא סיפור מזוקק והדוק. זה המקרה המופלא שלפנינו.

ויראטא הוא אדם שנודע באומץ, ביכולת להכריע מערכה. בארץ כלשהי, השם לא חשוב, המלך מאוים ע"י אויב רב עוצמה ו-ויראטא נקרא להכריע את המערכה, אכן עושה זאת, אך משלם מחיר כבד כשמתברר שהרג את אחיו הבכור שהיה בין לוחמי הצד שכנגד. עובדה זו לא מניחה לו והוא בוחר להפסיק להלחם ולהפוך לשופט צדק. מלכו נעתר לבקשתו אחרי שהכריע את המערכה הקשה.

שנים יושב ויראטא בכס השופט עד שיום אחד הוא נתקל באגוז קשה: אדם שנתפס כרוצח, כנראה פעל מתוך אמוק, אלא שפנייתו לויראטא גורמת לו להטיל ספק בעצמו. האם הוא באמת שופט צדק? האם צודק אותו חשוד ברצח, כשהוא אומר שלא ניתן באמת לשפוט אדם אחר עד שלא מגיעים למקומו?

ויראטא הוא אדם ישר, אדם חושב, אדם המטיל ספק בכל "אמת" והוא מחליט להחליף תפקידים. את ההמשך אניח והפרטים אשמיט לטובת הקוראים העתידיים.

ספרון קטן זה, רק 69 עמודים, מביא לפנינו עולם ומלואו. הרי נקודת המוצא של ויראטא חיובית היא: לוחם מוערך, שופט צדק, ויחד עם זאת לא די לו בזה. בכל אשר יפנה ויראטא לעשות החיובי יוכתם בשלילי. הכוונה טובה ומתקבלת בחיוב, אך תמיד זה ייגמר באליה וקוץ בה.

כנראה שמותר אדם מן הבהמה רב הוא. האדם מסוגל לחשוב, להסס, לשוב ולהפוך במחשבתו, לשנות כיוון כשצריך ואיכשהו בסוף זה נגמר רע.

האגדה הקטנה של צוויג פסימית וקודרת. כנראה שום דבר שיעשה האדם לעולם לא יהיה טהור וזך, לא במחשבה ולא בביצוע.

שווים ושווים יותר/סמי מיכאל - המלצה

היום, בעידן של תקינות פוליטית, ספר בוטה שכזה לא היה עובר.

שווים ושווים יותר הוא הרומן הראשון של סמי מיכאל, שיצא ב-1976. סמי מיכאל עלה מבגדד, הוצא משם, אבל את עירק ובגדד לא ניתן להוציא ממנו.

ולענייננו. גלי העליה שהגיעו ארצה עם קום המדינה גרמו להקמת מעברות רבות. לאחת המעברות אשר בחיריה הסמוכה לתל אביב הגיעה משפחת אשר. האב התפורר די מהר, כפי שקרה במשפחות רבות בהן האב הסמכותי, היודע כל, הפך לאבק אדם. מי שלקח את העניינים לידיים, ולו רק משום שהגיע קודם לכן לארץ והיה נטול כל חלום ציוני, היה הבן הבכור שאול, אם כי זה בעיקר סיפורו של האח האמצעי דוד.

דוד היה כבן 17, הפסיק לימודיו בתיכון בעירק, הובא עם משפחתו למעברה, חווה את חוויותיו המיניות הראשונות עם שכנתו מדליין, המבוגרת ממנו בשנה. אבל גם זה לא הסיפור, כי אם סיפור של ה"שחורים" מול ה"ווז ווזים". לא צריך להתמם ולומר של היתה אפליה, שלא היה קיטוב ושהכל מאז חלף ועבר.

סמי מיכאל לא חוסך דבר מקוראיו והדברים נאמרים בבוטות שאין שני לה, מה שלא תמצאו אצל אלי עמיר, למשל, בן פזורתו וגילו. מיכאל מכה בקוראיו, מביא את האמת הבוטה והעירומה, השיא בחתונתו של דוד השחור עם מרגלית הווז ווזית, שבהתחלה הכל דבש ובסוף הרבה פחות.

כמו שרבים במדינה יודעים, כור ההיתוך האמיתי הוא הצבא. כך מוצאים השחורים והלבנים עצמם בזחל"ם אחד נלחמים בסיני, נפצעים ורק פה אין באמת הבדלים.

מיכאל אינו כותב אחיד. ספריו העוסקים בעירק משובחים יותר מאלה העוסקים בישראל, למשל ויקטוריה ואעידה. הספק שלפנינו מראה את כשרונו של הסופר לעתיד (התפרסם כשמיכאל היה בן 50).

זה לא הטוב בספריו ולא הטוב בספרים. אבל שווה, שווה יותר.

מר מ' היקר/הרמן קוך - להתרחק

לספר הגעתי עם ציפיות רבות. קוך הרי כתב את ארוחת הערב ובית קיץ עם בריכה. הציפיות היו גבוהות וגם הביקורות לא אכזבו. ומה אני אומר? אני אומר שכבר מזמן לא נתקלתי בכזה ספר ריקני, שאין בו ולא כלום.

מר מ' היקר עוסק לכאורה בסופר מזדקן ובשכנו. שכנו מספר את סיפור על הסופר הגר מעליו בבניין, על משפחת הסופר ועל הקורות אותו עם הזדקנותו וירידת קרנו. לכאורה, יש וקוך מספר על עצמו בראיה מבחוץ. לו רצה להראות דיוקן של סופר מזדקן, הרי עלה הדבר בידו.

ובכל זאת, עד מהרה הסיפור יורד מהפסים, תרתי משמע. עלילות משנה נכנסות ואני מוצא עצמי לא יודע כבר מיהו מי ולמה הוא בכלל כאן. הכריכה האחורית גם מספרת שלא נפסיק לצחוק. זה מעציב אותי מאוד משום שאמירה כזו אומרת שנקבל סיפור מאכזב, מאולץ, עלבון לאינטליגנציה ומבטיח הבטחות ריקות. הכל אכן כאן. אין סיפור של ממש, מה שיש לא מתחבר לשום דבר, אין עניין והשעמום הולך וגובר.

עברתי על כל הספר והתאכזבתי מרה. זה לא קוך החד כתער, היודע לאבחן מצבים אנושיים מעודנים ונסתרים. זה קוך מבולבל, נואש, מקושקש ונדוש.

קשה להבין מבקרים הרואים בספר הזה משהו. אני יכול להבין את ההגעה עם הציפיות. אבל למה לשבח ספר סתמי שכזה, שברור שאין בו דבר? רק כי הוא החדש של, מאת הסופר שכתב את, הסופר שכל ספר חדש שלו הוא הבטחה?

לא קראתי את אודסה סטאר, אבל יכולתי להבין מהמבקרים שזו נפילה גדולה, שקוך מעבר לשיאו וכך הלאה. אני הייתי מעדיף שיזהירו אותי מהנפילה הכואבת כל כך במר מ' היקר. אם לא הזהירו, הנה אני עושה שירות זה עבורכם.

ראו הוזהרתם.

לילות קיץ ארוכים/אהרן אפלפלד - המלצה חמה

אפלפלד כותב שנים פחות או יותר אותם נושאים. אם הנושא אחר, לפחות המוטיבים חוזרים על עצמם: אוכל, שינה וחלימה, צורת הדיבור, קשרי משפחה.

בתחילת הספר היתה תחושה שהכתיבה לא הולכת לשום מקום. יאנק, נכדו של סרגיי, נמסר לו ע"י אביו היהודי. סרגיי אינו יהודי. אביו ואמו של יאנק נלקחו ע"י הגרמנים. מבטיחים להגיע אחרי המלחמה לקחת את הילד.

סרגיי, איש צבא ביחידה המיוחדת, עיוור בהווה ונווד. יאנק מצטרף אליו לסייע בידו, אבל נמצא מסתייע. הסבא, למרות עיוורונו, מלמד את יאנק כמה וכמה פרקים בחיים: מכשיר אותו גופנית, רוחנית ומלמדו לא לפחד משום דבר. יאנק אכן לומד, מתחזק גופנית ונפשית. כולו בן 11.

שוב ושוב חוזרים השניים אל פרק הכנת האוכל, קניית האוכל נעשתה מנדבות שהתקבלו ליד הכנסיה. שוב מדליק יאנק את מקטרתו של סרגיי ומגיש לו כוס תה חם. בתמורה, הסב מלמדו ליהנות מיפי הטבע, מטעם האוכל ומהכשרת הגוף לעמוד בפני קשיים. לעיתים יש עימותים עם נערים ושיכורים, בהם גם ידו של הסב על העליונה וגם ידו של יאנק.

כשהמלחמה מסתיימת והצבא האדום כבר ממש קרוב, כשהתקווה לחיים טובים יותר גדולה, דווקא אז קורא הנורא מכל והגורל מכה פעמיים, הפעם השניה בשורה המסיימת את הספר, שורה המכה בבטן כאגרוף מחץ.

לכאורה, לא ספר גדול. במחשבה שניה, ספר מצמרר. הרי מה האדם מחפש לעצמו בעתות מצוקה? מזון טרי וטוב, אפילו פשוט, שתיה צלולה, גג לראש ולהבה שתחמם אותו ותסייע בהכנת מאכליו. אלא שלרוע של החיה הדו-רגלית כנראה באמת אין גבול. למרות הרוע, קטעי החסד הקטנים בהם יאנק הולך לקנות אוכל אצל איכרות טובות לב, בשטרות הקטנים שיש לו, מכמירי לב. שוב מוסיפה האיכרה עוד כמה תפוחי אדמה, עוד כיכר לחם, עוד כמה ביצים.

אחד היפים בספריו של אפלפלד, שלכתיבתו הצנועה אין אח ורע.