הפסגה/אהרן אפלפלד - המלצה

 

אני קורא סדרתי. 15 ספרים של אוסטר, 20 של מורקמי, 17 של צוויג, 11 של פרימו לוי, 10 של מאיר שלו ועד עתה 34 של אפלפלד. הבנתם את הרעיון. כשאפלד נפטר לפני חמש שנים ב-2019, החלטתי לא לקרוא את ספרו האחרון משום שהביקורות לא החמיאו לו ורציתי לשמור על הזיכרון המתוק. אבל זה הציק לי והחלטתי כן לקרוא ולסגור מעגל.

לוטה, שחקנית מזדקנת יהודיה מגיעה לפסגה. לא, לא לפסגה האמנותית שלה, לפסגת ההר, מקום בו ניתן לגור ב-1937 הרחק מההמון הסואן. ללוטה תמיד ניתנו תפקידי משנה קטנים ותמיד שכנעו אותה שאין תפקיד קטן, יש תפקיד שמבוצע רע. היא אכן השתכנעה והתפרנסה איכשהו מזה. ללוטה בת והיא נפרדת ממנה ועולה להר, לאכסניה בה מתגוררים כעשרים יהודית תחת חסותו המיטיבה של באלאבן.

בנובלה זו אפלפלד בא משום מה בחשבון עם אופיו של היהודי. זהו לא אופי של אדם נועז וחדשן. זהו אופי של אנשים העושים חשבונות קטנוניים, אנשים המרבים לרטון, להתכופף, להות מובלים ולא מובילים. מאחורי אפלפלד עשרות ספרים ודווקא באחרון שלו הוא סוגר חשבון, שכנראה רצה לסגור מזמן.

אבל בפסגה גרים אנשים שהחיים לא תמיד היטיבו עמם, וגם אם כן, הרי עתה ב-1937, אירופה כבר אינה מקום נעים ליהודיה והם צריכים להתרחק מחברת אנשים. בתה של לוטה נשואה לאוסטרי נוצרי, אדם קשה ובלתי מתפשר.

אבל לא הסיפור הוא העיקר כאן, ההגשה האפלפלדית הידועה כן. השפה פשוט מרהיבה והדברים שנאמרים נוגעים ללב. אז כן, 35 ספרים קראתי משל אפלפלד עד עתה, יותר מכל סופר אחר וזה לגמרי מובן. אין שני להגשה שלו, כנאמר, ואיני מוצא מי שימלא מקומו. הרי גם מאיר שלו כבר לא מתהלך במקומותינו, אף לא אוסטר.

תימהון/אהרן אפלפלד - להמנע

לומר שתימהון הוא ספר תמוה, זו תהיה אמירה בלשון המעטה. אני יכול להעיד על התמיהה שלי, באשר קראתי את כל ספריו של אפלפלד והוא האהוב עלי מבין סופרי ישראל (יחד עם שלו וגרוסמן, בסדר הזה).

גם הספר הזה מציג עוד מאותו דבר והפעם זה פחות מתמיד, מוזר, מציק ואקסצנטרי. הספר נפתח בסיפורה של הגיבורה, אירנה, נוצריה הגרה בשכנות למשפחת כ"ץ, המנהלת מכולת. המשפחה שנואה באשר היא משפחת יהודית, אבל אירנה לא רק שלא שונאת אותם, כשמעמידים את המשפחה בעמידה לפני חנותם בפקודת הגרמנים, ללא הסבר וללא מנוחה, אירנה מאכילה ומשקה אותם. כך בכל כפר, מעמדים את היהודים ובסוף רוצחים אותם ומקבעים שלט שהמקום חף מיהודים.

אלא שהסיפור הולך למקומות מוזרים, אירנה הופכת לשליחה של עצמה, עוברת מכפר לכפר ומזכירה לכולם שישו היה יהודי בעצמו. לסיפור היתה יכולה להיות עוצמה גדולה יותר אלמלא האובססיה העוברת כחוט השני לאורך הסיפור, כאילו העיסוק ביהודים מעסיק את כל הנוצרים מבוקר עד ערב, אין להם שום עיסוק ושום מחשבה מלבד היהודים, ובכל פעם היהודים צצים בסיפור לעניין ושלא לעניין בצורה ההופכת את הסיפור ללא אמין, טרחני ואף מאוס. החשש הוא, שאובססיה זו תהפוך בסוף את העניין היהודי למאוס במקום לנושא שיש לדון בו בכובד ראש ולהסיק מסקנות אנטי אנטישמיות.

בכאב אני כותב כל זאת. אני יודע שאפלפלד שליח, אף כי אינו מגדיר עצמו כך. הוא לא נותן לשנאה להשכח, לעוולות שנעשו לדעוך. אבל בסיפור שלפנינו הוא כבר לא מצא זווית חדשה ובחר בנרטיב משונה ובסיום סתמי.

העברית של אפלפלד מוקפדת. הפעם בחר לחדש. בקרני, מלשון ביקורתי, רתועים מלשון נרתעים ולא רק הם, חגגו בספר.

חבל. הספר הזה מיותר לחובבי אפלפלד וקוראים חדשים ימצאו אותו מרתיע. עד לספר הזה אפלפלד עשה עבודה שקנתה שביתה בלב. הספר הזה הוא אחד יותר מדי.

כתר הברזל/אהרן אפלפלד - המלצה חמה

למעלה משלושים ספרים קראתי משל אפלפלד, למעלה משלושים אתנחתאות.

אפלפלד כותב שקט. הספרים הרי שקטים מטבעם. איך שקט? לקרוא את אפלפלד זה להיכנס למצב של רגיעה גם כשהוא כותב על עניינים סוערים. הכתיבה שלו אינה מתלהמת, דברים קשים אינם נאמרים, הרצון להדמיע את הקורא לא קיים. ובכל זאת, מה אפלפלד מחדש לנו?

כתר הברזל עוסק באחד פטר שטיין, בחור צעיר כבן 22, הבוחר להצטרף לצבא הקיסר האוסטרי, לא עניין של מה בכך. יהודים נטו לדלג על השירות הצבאי. ממילא לא קל ליהודים ביומיום, בצבא על אחת כמה וכמה. וככה בשקט בשקט, אפלפלד מצליח לא פעם לדמעות להציף את העיניים וללב להחיש פעימה.

המוטיבים הרגילים מצויים אף פה: השינה המרובה, התבוללות, יהודים מול נוצרים ואנטישמיות, ועוד. פטר שטיין, שהצטרף לצבא הקיסר באוסטריה, ממש שנה לפני פרוץ המלחמה הגדולה, הלא היא מלחמת העולם הראשונה, מסיים בהצטיינות קורס קצינים ומתוך חופשתו נקרא לשוב ולהלחם. 4 שנים עוברות והוא חוזר, בדרגת רב סרן, עטור תהילה לכפרו.

פטר הקצין מרגיש בעוצמה את השניות העוברת בו. הרי מאז ומתמיד חשב להיות סופר נחשב, איש רוח, אינטלקטואל בכל נימי נפשו. בכל זאת, בחר ללכת לכיוון בו בעיקר מדבר הגוף, הרוח נכבשת ע"י המשמעת הצבאית השרירותית וענייני הרוב נדכאים. שוב ושוב הוא נלחם באנטישמיות, זוכה ואינו מרגיש את חדוות הניצחון.

בסופו של דבר הוא שב לבית ריק וצריך לבנות את חייו מחדש.

קריאה מרתקת.

לילות קיץ ארוכים/אהרן אפלפלד - המלצה חמה

אפלפלד כותב שנים פחות או יותר אותם נושאים. אם הנושא אחר, לפחות המוטיבים חוזרים על עצמם: אוכל, שינה וחלימה, צורת הדיבור, קשרי משפחה.

בתחילת הספר היתה תחושה שהכתיבה לא הולכת לשום מקום. יאנק, נכדו של סרגיי, נמסר לו ע"י אביו היהודי. סרגיי אינו יהודי. אביו ואמו של יאנק נלקחו ע"י הגרמנים. מבטיחים להגיע אחרי המלחמה לקחת את הילד.

סרגיי, איש צבא ביחידה המיוחדת, עיוור בהווה ונווד. יאנק מצטרף אליו לסייע בידו, אבל נמצא מסתייע. הסבא, למרות עיוורונו, מלמד את יאנק כמה וכמה פרקים בחיים: מכשיר אותו גופנית, רוחנית ומלמדו לא לפחד משום דבר. יאנק אכן לומד, מתחזק גופנית ונפשית. כולו בן 11.

שוב ושוב חוזרים השניים אל פרק הכנת האוכל, קניית האוכל נעשתה מנדבות שהתקבלו ליד הכנסיה. שוב מדליק יאנק את מקטרתו של סרגיי ומגיש לו כוס תה חם. בתמורה, הסב מלמדו ליהנות מיפי הטבע, מטעם האוכל ומהכשרת הגוף לעמוד בפני קשיים. לעיתים יש עימותים עם נערים ושיכורים, בהם גם ידו של הסב על העליונה וגם ידו של יאנק.

כשהמלחמה מסתיימת והצבא האדום כבר ממש קרוב, כשהתקווה לחיים טובים יותר גדולה, דווקא אז קורא הנורא מכל והגורל מכה פעמיים, הפעם השניה בשורה המסיימת את הספר, שורה המכה בבטן כאגרוף מחץ.

לכאורה, לא ספר גדול. במחשבה שניה, ספר מצמרר. הרי מה האדם מחפש לעצמו בעתות מצוקה? מזון טרי וטוב, אפילו פשוט, שתיה צלולה, גג לראש ולהבה שתחמם אותו ותסייע בהכנת מאכליו. אלא שלרוע של החיה הדו-רגלית כנראה באמת אין גבול. למרות הרוע, קטעי החסד הקטנים בהם יאנק הולך לקנות אוכל אצל איכרות טובות לב, בשטרות הקטנים שיש לו, מכמירי לב. שוב מוסיפה האיכרה עוד כמה תפוחי אדמה, עוד כיכר לחם, עוד כמה ביצים.

אחד היפים בספריו של אפלפלד, שלכתיבתו הצנועה אין אח ורע.

אהרן אפלפלד - קווים לדמותו

אפלפלד נולד ב-16 בפברואר 1932 בצ'רנוביץ, בוקובינה (רומניה). ניצול שואה. במלחמת העולם השנייה הוגלו הוא ואביו לטרנסדניֶסטריה, ולאחר שהפרידו ביניהם נדד לבדו מכפר לכפר ברחבי אוקראינה. עלה ארצה במסגרת עליית הנוער בשנת 1946.
אין ספק שאפלפלד הוא אחד הסופרים הפוריים שחיים בינינו. לעיתים נדמה, לאחר קריאת רבים מספריו, כי אפלפלד הפך לצליין במסע צלב. אמנם מסע הצלב שלו הוא האדרת העם היהודי, בכיה על קורותיו של עם זה בעיקר במאה האחרונה, המאה ועשרים, המאה הקטלנית ביותר ליהודים, אבל גם בלי הצלב זה מסע ולא קטן.
אפלפלד כואב את כאבו של העם היהודי. ברבים מספריו מופיעים יהודים שנפגעו בצורה זו או אחרת מהנוצרים, התבוללו או פשוט הושמדו. הוא טורח להראות את ההבדלים הבולטים בין היהודים לנוצרים, לא תמיד לטובת היהודים. באופן מובלע ולרוב בגלוי כדיבור מפי אחד מגיבוריו, אפלפלד חושב שהעם היהודים הוא עם חלש, אחד שאינו עומד על זכויותיו, אינו מגן על עצמו ובמעשה ההתבוללות מביא נזק הן לעצמו והן לשאר עמו. בנושא ההתבוללות דעתו של אפלפלד חריפה במיוחד מאחר והוא רואה במעשה זה מעשה בוגדני, מעשה של אופורטוניזם, כזה הבא לתת רווחה ליהודי הבודד ועל חשבון מסורת של מאות שנים.
את ההבדלים הוא מרבה למנות כמעט אחד לאחד בכל ספר כמעט. העם היהודי בעיניו הוא עם ירא שמיים, כזה המתרחק מבית המרזח, המרבה ללמוד. הגבר היהודי אינו מכה את אשתו ובנותיו כנוצרי. היהודי מקפיד על שלמות ביתו, חוסך מפיו למען שאר משפחתו בניגוד לנוצרי הממהר ליי"ש כשהפרוטה מצויה בכיסו.
למרות שהעם היהודי תמיד נאמן למולדתו - תהיה זו רומניה, פולין, אוסטריה או גרמניה - ההתנכלות היא כמעט מעשה יומיומי, תהיה זו קללה, גניבה, הצתה והולכה אל הקרמטוריום.
מפליא איך אין רואים באפלפלד גזען. הרי הוא כמעט משבח אוטומטית את היהודי האירופי ומבזה עד עפר את שכנו הנוצרי. גם בשביס-זינגר ואחיו יהושע-זינגר כתבו באותה רוח. בעיניהם הנוצרי הוא גס רוח, אדם הממהר להגיע לכוסית, לזונה, לתגרה ולחרפה. האישה הנוצריה היא אך שפחה חרופה.
ביותר ממקום אחד הפך אפלפלד חולשה יהודית, חוסר הסדר, למעלה. באותו בית עולים ירושלמי דוחפת מנהלת המקום את שוכני המקום לשמור על סדר ככל הניתן. אחד מתפרץ לעומתה ואומר שרק אצל הגרמנים יש סדר ולמה זה הוביל. אם עם הצליח לשמור על מסורותיו, על ייחודו ועל ההתבלטות לטובה בכל מקום, מדוע זה מבקשים רבים כל כך להתנכל? על תהיה זו גם אפלפלד לא מצליח לענות.
למרות כל הנכתב לעיל, כתיבתו של אפלפלד רחומה. הוא מבין את חולשות האנוש, מבין שנסיבות יכולות לגרום לכל מיני התנהגויות כמו זו בין שני אחים, אח ואחות, הבוחרים לגור יחדיו בבית מבודד ואף להפוך מאוחר יותר להורים לילד משותף. בחירת המילים שלו מאופקת, הסגנון שלו לכתוב משפטים כאילו נאמרו, אך מסוייגים בכתיבה נוסח "רצה לומר אך נמנע", מראים על כבוד הדדי אותם רוחשים הגיבורים אחד למשנהו.
ספריו תמיד בגודל כזה הנקרא בקלות, אך מעט גדולים מנובלה. לרוב מדובר בארוע מקומי, תחום בזמן ובמקום, תמיד עם תאורי נוף מולדת אהובים משל רומניה.
אין לסופר זה נפילות. תמיד יהיה זה סיפור אנושי קטן הכתוב בכישרון גדול. לפי צפיפות הופעת הספרים לאחרונה קיימת התחושה כאילו יש לו הרבה מה לומר וחשוב לו להוציא את זה לאור, תרתי משמע.
 

כאישון העין/אהרן אפלפלד - המלצה

אין עלילה כמעט והכתוב כתוב במעין זרם התודעה. הנה אמרתי את זה. אפשר להמשיך.

אפלפלד היה כבן 40 כשפורסם הספר והוא השביעי בספריו. בתחילת דרכו הוא כתב בסגנון של תיאור דברים ורשמים, כשהעלילה פחות חשובה. יש הרואים בזה זרם התודעה, לא אוהבים את זה ומניחים בצד, כמוני. אבל זה אפלפלד ה-19 שאני קורא, הוא מהאהובים עלי ואני לא מקל בו ראש.

בתחילה התקשיתי עם חוסר העלילה, לכאורה, ועם התאורים, מופלאים ואקוורליים ככל שהם. אבל ככל שהתקדם הספר הקטן והקודר הזה, הלכתי ונכבשתי. זה השתלם משום שכל ספר של אפלפלד משתלם בסופו של דבר.

ובמה הספר עוסק? אנו מתוודעים למשפחתו של המספר, הנכד של הסבתא שמתה, שמספר על השנה שבאה בעקבות אותו מוות. לכאורה, מדובר בכפר קטן על גדות הפרוט, הנהר שחוזר ומתואר ברבים מספריו של אפלפלד, ובנופים ירוקים ומוכרים (מוכרים מספריו). הנופים, האנשים, המקרים, מתוארים ברגישות מופלאה, במשפטים קצרים ובפרקים קצרים. למרות התמציתיות, עולם שלם נפרש לפני הקורא.

באותו כפר חיה משפחתו של הנכד. המשפחה חיה במשק ככל המשקים בסביבה. מות הסבתא מקצין את מה שהיה ידוע זה מכבר: הסבא הוא החלש, שאינו חולש על דבר, הבן מנפרד אינו מסוגל לחלוש במשרתים ובעובדים, האם חלשה מטבעה והבן (הנכד המספר) נופל בין הכסאות ואינו שותף לעשייה בשום מצב. מצב המשק מדרדר ושום דבר לא נעשה בשביל לאסוף את השברים. קרובי משפחה מהעיר, תגרנים יהודיים לובשי שחורים, מגיעים למשק להתחלק באין ירושה, מפרים את השלווה ואינם תורמים דבר. הם כן משתלטים על המסחר המקומי, אבל כל זה מתואר במשפטים קצרים ומדכאים.

המלחמה (מלחמת העולם הראשונה?) מסתיימת וגברים צעירים חוזרים אל משקיהם. במקום לקדמם בברכה על חזרתו של כוח עבודה, כולם, ובעיקר כולן, חוששים מחזרתם, מהפחד שינקמו בנשים שלכאורה בגדו, בארוסות שהתירו קשר ובאווירת האנרכיה הכללית שתשתרר. זה אכן קורה ויחד עם ההדרדרות במשק, הנפילה היא כללית וההתפרקות בסופו של דבר מתרחשת.

כרגיל, ספר מרתק, אפילו אם בקצב איטי יותר מהרגיל בספריו המאוחרים של אפלפלד. קסום.