אפלפלד כותב שנים פחות או יותר אותם נושאים. אם הנושא אחר,
לפחות המוטיבים חוזרים על עצמם: אוכל, שינה וחלימה, צורת הדיבור, קשרי משפחה.
בתחילת הספר היתה תחושה שהכתיבה לא הולכת לשום מקום. יאנק,
נכדו של סרגיי, נמסר לו ע"י אביו היהודי. סרגיי אינו יהודי. אביו ואמו של
יאנק נלקחו ע"י הגרמנים. מבטיחים להגיע אחרי המלחמה לקחת את הילד.
סרגיי, איש צבא ביחידה המיוחדת, עיוור בהווה ונווד. יאנק
מצטרף אליו לסייע בידו, אבל נמצא מסתייע. הסבא, למרות עיוורונו, מלמד את יאנק כמה
וכמה פרקים בחיים: מכשיר אותו גופנית, רוחנית ומלמדו לא לפחד משום דבר. יאנק אכן
לומד, מתחזק גופנית ונפשית. כולו בן 11.
שוב ושוב חוזרים השניים אל פרק הכנת האוכל, קניית האוכל
נעשתה מנדבות שהתקבלו ליד הכנסיה. שוב מדליק יאנק את מקטרתו של סרגיי ומגיש לו כוס
תה חם. בתמורה, הסב מלמדו ליהנות מיפי הטבע, מטעם האוכל ומהכשרת הגוף לעמוד בפני
קשיים. לעיתים יש עימותים עם נערים ושיכורים, בהם גם ידו של הסב על העליונה וגם
ידו של יאנק.
כשהמלחמה מסתיימת והצבא האדום כבר ממש קרוב, כשהתקווה לחיים
טובים יותר גדולה, דווקא אז קורא הנורא מכל והגורל מכה פעמיים, הפעם השניה בשורה
המסיימת את הספר, שורה המכה בבטן כאגרוף מחץ.
לכאורה, לא ספר גדול. במחשבה שניה, ספר מצמרר. הרי מה האדם
מחפש לעצמו בעתות מצוקה? מזון טרי וטוב, אפילו פשוט, שתיה צלולה, גג לראש ולהבה
שתחמם אותו ותסייע בהכנת מאכליו. אלא שלרוע של החיה הדו-רגלית כנראה באמת אין
גבול. למרות הרוע, קטעי החסד הקטנים בהם יאנק הולך לקנות אוכל אצל איכרות טובות לב,
בשטרות הקטנים שיש לו, מכמירי לב. שוב מוסיפה האיכרה עוד כמה תפוחי אדמה, עוד כיכר
לחם, עוד כמה ביצים.
אחד היפים בספריו של אפלפלד, שלכתיבתו הצנועה אין אח ורע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה