היום, בעידן של תקינות פוליטית, ספר בוטה שכזה לא היה עובר.
שווים ושווים יותר הוא הרומן הראשון של סמי מיכאל, שיצא
ב-1976. סמי מיכאל עלה מבגדד, הוצא משם, אבל את עירק ובגדד לא ניתן להוציא ממנו.
ולענייננו. גלי העליה שהגיעו ארצה עם קום המדינה גרמו להקמת
מעברות רבות. לאחת המעברות אשר בחיריה הסמוכה לתל אביב הגיעה משפחת אשר. האב
התפורר די מהר, כפי שקרה במשפחות רבות בהן האב הסמכותי, היודע כל, הפך לאבק אדם.
מי שלקח את העניינים לידיים, ולו רק משום שהגיע קודם לכן לארץ והיה נטול כל חלום
ציוני, היה הבן הבכור שאול, אם כי זה בעיקר סיפורו של האח האמצעי דוד.
דוד היה כבן 17, הפסיק לימודיו בתיכון בעירק, הובא עם
משפחתו למעברה, חווה את חוויותיו המיניות הראשונות עם שכנתו מדליין, המבוגרת ממנו
בשנה. אבל גם זה לא הסיפור, כי אם סיפור של ה"שחורים" מול ה"ווז
ווזים". לא צריך להתמם ולומר של היתה אפליה, שלא היה קיטוב ושהכל מאז חלף
ועבר.
סמי מיכאל לא חוסך דבר מקוראיו והדברים נאמרים בבוטות שאין
שני לה, מה שלא תמצאו אצל אלי עמיר, למשל, בן פזורתו וגילו. מיכאל מכה בקוראיו,
מביא את האמת הבוטה והעירומה, השיא בחתונתו של דוד השחור עם מרגלית הווז ווזית,
שבהתחלה הכל דבש ובסוף הרבה פחות.
כמו שרבים במדינה יודעים, כור ההיתוך האמיתי הוא הצבא. כך
מוצאים השחורים והלבנים עצמם בזחל"ם אחד נלחמים בסיני, נפצעים ורק פה אין
באמת הבדלים.
מיכאל אינו כותב אחיד. ספריו העוסקים בעירק משובחים יותר
מאלה העוסקים בישראל, למשל ויקטוריה ואעידה. הספק שלפנינו מראה את כשרונו של הסופר
לעתיד (התפרסם כשמיכאל היה בן 50).
זה לא הטוב בספריו ולא הטוב בספרים. אבל שווה, שווה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה