בנוטות החסד, הספר המונומנטלי העוסק במלחמת העולם השניה
מנקודת ראותו של קצין גרמני, יש קטע בו הקצין הגרמני מזמין לחדרו קצין סובייטי
שבוי לשיחה, ללא שמירה. נושא אחד העולה בשיחתם הוא של מי גדול יותר (הרצח של
מנהיגם, היטלר או סטלין). השיחה מאלפת. הקצין הסובייטי, החש כי השיחה פתוחה ואפשר
לומר הכל, מגחך ואומר שסטלין חיסל וטיהר רבים יותר מזה שהצליח היטלר בכל שנותיו
כמנהיג, לפחות עד לאותו רגע בשיחתם.
אוסיפ מנדלשטם היה משורר מפורסם. בנוסף לכל הצרות, היה גם
יהודי (שהתנצר מאוחר יותר), אבל בתחילה זו היתה הקטנה בצרותיו. כמשורר, הוא העז
לגחך על סטלין, שבא מהחקלאים ובאותה נשימה טובח בהם. אבל לא רק. מנדלשטם לא היה
היחיד שכתב שירה ביקורתית ולא רק בנושא זה, לא הוא ולא חבריו. סטלין היה רגיש
בנושאים אלה, לא ראה בעין יפה חיי רוח מפותחים, ובטח לא כאלה המגחיכים את השלטון
בכלל ואותו בפרט. לצמצם ספר זה רק לגורלו הנורא של מנדלשטם, יחטוא לרוח הספר בכלל.
"אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ אֵינֶנּוּ
חָשִׁים,
דִּבּוּרֵינוּ מֵעֶשֶׂר פְּסִיעוֹת לֹא
שׁוֹמְעִים,
אַף אִם אֵיזוֹ שִׂיחוֹנֶת יַפְטִירוּ
אִישׁ הָהָר* שֶׁבַּקְּרֶמְלִין יַזְכִּירוּ.
כְּתוֹלַעַת הֵן אֶצְבְּעוֹתָיו הַשְּׁמֵנוֹת,
וּכְאֶבֶן מִשְׁקַל מִלּוֹתָיו נְכוֹנוֹת,
צוֹחֲקוֹת לַתִּיקָן הָעֵינַיִם
וּבוֹרְקִים
אֶצְלוֹ הַמַּגָּפַיִם."
(*איש ההר הוא סטלין)
ברית המועצות של סטלין ותחת שלטונו לא היתה מקום נעים לחיות
בה. זו היתה מדינה שהרצון של מנהיגה להביאה לידי תחרות בעולם ולהכניס מודרניזציה
בחקלאות בן לילה כמעט, גרם למוות נרחב של אזרחיה. אם רק אביא דוגמה של תעלה,
שהחפירה שלה גרמה למותם של מאות אלפים מקור, תשישות ורעב, הרי זו תהיה דוגמה אחת
ורעה במיוחד, שכן החפירה הופסקה משנודע שהתכנון היה לקוי. לא התכנון הלקוי הרג
אנשים, סתם קור ומחלות ותשישות.
סטלין רצה להיות מנהיגה של האדירה במעצמות, אבל רק נרד רגע
לאזרח הפשוט, ששיר לא במקום, מאמר החורג במעט מהקו הרשמי של המפלגה, הרצאה מול קהל
נרחב בנושא שאינו פרווה מוחלט, יכלו לגרום לחיפוש בביתו של נשוא החקירה, מאסר,
מוות שלו ומוות של חברים, מכרים ובני משפחה. גם אם נניח לזוועות לרגע, באחד
המקומות בספר דובר על האפשרות לתת לטייסי ניסוי רוסיים פטור מקבלת רישיון מגורים.
מישהו העיר שבאנגליה אין בכלל דבר כזה וכל אחד גר היכן שלבו חפץ. תדהמה נרשמה.
פשוט כך? כל אחד יכול לגור היכן שהוא רוצה? גם לא טייס?
מנדלשטם נלקח מביתו ב-1934 לחקירה, נשלח לגלות ואשתו הצטרפה
אליו. כבר ברכבת החל לשמוע קולות, שאיש לא שמע. הוא כמובן היה משוכנע שהכל בסדר.
חקירה "פשוטה" ולא ממש ארוכה הצליחה לערער אדם רגיש מאוד, שכל חטאו
בכתיבה שירים, אפילו רומזניים בלבד, לא בוטים במיוחד ולא ארסיים. רק חשד הוטל בו
באווירה הכללית של שנות השלושים במאה ה-20, בהם חיי אדם היו שווים כקליפת השום.
ובמה האשימו אותו, כמו שנהגו להאשים אחרים? בטרור ובקשירת קשר, לא פחות. נכון,
מילים יכולות להרוג, אבל משורר תמים וטרור? משורר וקשירת קשר? לא שלא היו דברים
מעולם, אבל בברית המועצות של אותם ימים, הכל נקשר בכל. שלוש שנים נמשכה גלותו.
רק לחשוב על המנגנון לו היתה זקוקה ברית המועצות, כדי לקיים
משטר טרור שכזה: שכבה של חוקרים, עוקבים, משתפי פעולה, בוגדים, מלווים למעצר
ולהגליות, בתי כלא וסתם נלווים. איש לא היה בטוח מהלשנה, בין אם יהיו אלה השכנים,
חברים לעבודה, קהל המאזינים להקראות שירים וסתם הרצאות או מפגשי חברים בבתים
פרטיים. ומן הצד השני, מיליוני בני אדם, לגמרי לא רוחניים ומאוד חקלאיים ויצרניים,
קולקים כינויים, נעקרים מאדמותיהם כי העזו ליצור, למכור ולהרוויח. וכך נגדשות
תחנות הרכבת מגולים מעיר לעיר, רבים העקורים הם "מינוס שתים-עשרה (האיסור
לשבת בשתים-עשרה ערים גדולות מסויימות), אוכל אין, רכבות לשנע אין די. ופתאום נס למנדלשטם:
שוחרר וגורש. הנה כרטיס נסיעה מיוחד ל"אנשי צבא", מה שרק הופך אותו
לשנוא במיוחד בתחנה, אבל לפחות לא מחכה לשווא לרכבת. ברית המועצות היא מקור
הפטנטים לשנאה. כך גם הצורך המתמיד להשיג מסמכים בכל עיר, מגורים בסיסיים, בסיסיים
עד כדי חדר אחד בדירה שכבר עמוסה בדיירים עלובים אחרים, בעיסוק כלשהו ובמזון. מאות
אלפים הסתובבו בערי הגלות, מיליונים בכלל בברית המועצות, גוועים ברעב, מחוסרי דיור
נורמלי ועיסוק הולם. רבים לקו במחלות נפשיות בעקבות מאסרים, חשדות, רעב, חוסר
פעילות.
לעזרתו של מנדלשטם בא בשלב מסוים פסטרנק, ההוא מדוקטור
ז'יוואגו. פסטרנק היה מקורב לסטלין, מאלה המסוגלים להרים לו טלפון, לומר אחי,
תשמע, יש אחד מנדלשטם, תניח לו. מסתבר שלמרות הבוטות של מנדלשטם בשירו הנ"ל,
הוא בכל זאת יצא בזול מנחת זרועו של הכל יכול. נכון, מנדלשטם נאסר פעם שניה,
הטיפוס הוציא אותו הפעם בזול וחיסל אותו.
במהלך 1937 הוקל לזוג מנדלשטם אם כי עדיין דלתות הפרסום
לשיריו של מנדלשטם היו סגורות הרמטית כמעט. במהלך 1938 שוב נלקח מנדלשטם לחקירה,
לאחר חודשים אחדים בבית-הבראה ומשם למחנה מעבר. מעבר לאן? ב-27 בדצמבר 1938 הוכרז "רשמית",
אך שישה ימים לפני יום הולדתו ה-48, על מותו. למרות זאת, רק במאי 1940 הוא נרשם
בספר המתים. כיצד מוסבר הפער הזה של כשנה וחצי. לא מוסבר.
בספר הערות שוליים רבות והן מגיעות לשלב האבסורד די מהר: משורר
מפורסם זה וזה – נאסר, סופר מפורסם זה וזה – התאבד, עורך ספרותי זה וזה – נעלם ולא
חזר, איש משטרה זה וזה – נאסר ונרצח. כל מי שהרים ראש, דינו כדין ברווז צולע. אפשר
היה להיות סתם קולק ולמות ברעב. ואז נאמר מפורשות כי: "כל מי שמ. (מנדלשטם)
הצליח להגיע אליו ולשוחח עמו, קיפח את חייו". (עמ' 193)
נַדְיֶז'דה
מנדלשטם אמנם כתבה על
בעלה אוסיפ, אבל הוציאה תחת ידה ספר מופת על תקופה מהחשוכות בתולדות האדם, מתחרה
רק בחשוכות שבתקופות תחת השלטון הנאצי.
