העדינות/דויד פואנקינוס - לא חובה

ספרות צרפתית חביבה עלי ובדר"כ אני מחפש לקרוא אותה. העדינות נמכר יפה בצרפת וגם בארץ שמו יצא לחיוב.

ההתחלה היתה איכשהו מתקתקה מדי. פרנסואה ונטלי אמנם באו מאותו הכפר בצרפת, אך הכירו דווקא בפריז. אהבה גדולה צמחה שם והמשיכה לצמוח עד שיום אחד נקטעה ע"י נהגת שפגעה בפרנסואה. נטלי האבלה לקחה לה פסק זמן מעבודתה וכששבה כבר לא היתה אותה נטלי.

כאשה יפה נטלי היתה עתה שוב פנויה כטרף לגברים, לא שהיא חיפשה כלל לשוב לחיק הזוגיות. אבל הבוס שלה, שארל, דווקא כן חשק בה. לשארל לא היו החן, הדרך והיכולת בכלל לשוב ללבה של נטלי.

שלוש שנים עברו מאז מותו של פרנסואה עד שנטלי החליטה סתם כך לנשק את מרקוס, שהיה עובד בצוות שלה. לא היתה סיבה מיוחדת, אבל ככה משום מקום מתברר שהוא דווקא כן יודע את מלאכת העדינות הדרושה להכנס ללבה של נטלי. היו לו הרוך, הנון-שלנטיות וחוש ההומור הדרושים.

נשמע לכם סיפור אהבה שגרתי? אתם צודקים. האם לספר הזה יש ערך מוסף? לא. האם הוא כתוב היטב? כתוב לא רע, אבל שום סיבה לכתוב הביתה. האם כדאי לקרוא? רק אם ממש אין לכם משהו טוב יותר ואתם לבד באי בודד.

סוגרים את הים/יהודית קציר - המלצה

ארבעה סיפורים קצרים בספר ביכורים זה. סגנונה הברור של קציר בא כבר כאן לידי ביטוי במלוא תפארתו.

הסיפור הראשון הוא סיפור מקסים של אהבה ראשונה בין שני בני דודים בני 13. הוא מבקר אצלה בקיץ, כל קיץ. אבל הפעם יש חידוש, יש תשוקה וכשמציעים להם לקום בשבת בבוקר ולנסוע מחיפה לטבריה, הם מביעים מיאוס, נשארים לבד ו... נתפסים ע"י קרוב משפחה, שלא הודיעו לו ש"כולם" בטבריה. אלא שקרוב משפחה זה אינו תמים ואף הוא בעל חשקים. קציר אינה חוסכת מילים וידועה בכתיבה הגלויה, יש שיאמרו הבוטה, שלה. אני סבור שמדובר בסיפור מקסים של אהבה ראשונה. לו הייתי קורא רק אותו, די היה בו כדי להמליץ.

הסיפור השני הוא סיפור של כמעט הגשמה של חלום שכלל לא נחלם. המספרת היא מלצרית במלון יוקרה. במלון שוהים במאי סרטים אמריקאי וצוות השחקנים. ההילולה רבה. אבל בקהל כי רב נמצא גם יהושע, המציג עצמו כבמאי סרטי תעודה. הוא מעוניין במלצרית לסרטו. היא, שכלל לא חלמה, מתחילה לחלום. היא שומעת רק על פליני מפיו של יהושע. היתגשם החלום? בסיפור רב תהפוכות מצליחה קציר בפסקאות שגודלן כמה עמודים כהרגלה להציף עולם שלם של חולמים, אך שברם )פתרונם) של החלומות לא תמיד הולך יד ביד עם החלום כפי שנחלם.

אדלג על הסיפור השלישי, באשר לא ברור מהו.

הרביעי הוא כשם הספר, סוגרים את הים. המספרת, מורה צעירה בבית ספר חיפאי, לקחת לעצמה יום מחלה והיא מתכננת לבקר בעיר הגדולה, לאו דווקא לסקס. תמי חברתה שחקנית תיאטרון, שגם מופיעה בפרסומות, גרה בת"א. תמי הבטיחה בחמש להיות בבית. אילנה המורה נוסעת לת"א, מתכננת לבקר בדיזנגוף סנטר החדשני ובסוף לבלות עם תמי. אבל הכל הולך עקום. הזמן לא תוכנן נכון, הקניות לא נכונות, צמא טורדני מציק לה כל הזמן ורק משוגע אחד צועק מחוץ לסנטר כל הזמן שסוגרים את הים. בסוף גם הפגישה עם תמי היתה חמוצה, אבל השיבה לחיפה, המככבת בכל סיפורי קציר, היתה דווקא מתוקה.

קציר בהחלט יודעת לספר סיפור. היא לא נחה לרגע, הטקסט דוהר וכמעט חסר נשימה, מרתק וייחודי לה.

מטילדה/רואלד דאל - להמנע

מטילדה הוא אחד מספרי המופת לילדים ולנוער בסדרת מרגנית של זמורה ביתן. גם מופת וגם לילדים ולנוער. מופת הוא בהחלט לא. נשאלת השאלה, מעבר לגיל, מי הילדים שיקראו ויהנו ממנו. כן, אני יודע שילדים נהנים ממנו משום שהוא אנרכיסטי ועל כך בהמשך.

מטילדה היא ילדה כבת ארבע, שלמדה לקרוא בעצמה ואת כל ספרי הילדים היא קראה בספריה הציבורית. גם בחשבון היא טובה. הוריה אנשים עסוקים ואינם מתייחסים אליה בכלל. אביה בעל עסק מכוניות מיד-שניה, שם הוא מרמה אנשים תמימים. אמה נוהגת לשחק בינגו ואינה בבית, אם היא כבר כן, הצפייה החביבה עליה בטלוויזיה היא אופרות סבון. המזון אותו הם אוכלים אלה מגשיות קפואות המחוממות בבית מסופרמרקט כלשהו. כשהמורה, הגב' מרשמלו, באה לספר להורים, משמטילדה מגיעה ללימודים בבית הספר, כי ילדתם גאון קטן, הם מעיפים אותה מהבית.

אז קורה המקרה עם מנהלת בית הספר הגב' טרופדרוס, שהוא בבחינת נס, כשהמורה הגב' מרשמלו, עומדת מהצד ומביטה. הגב' טרופדרוס היא אשה מאיימת ומפחידה, הנוהגת להתעלל בילדים חסרי ישע, ורק הכוחות העל טבעיים של מטילדה מצליחים להרחיק את המנהלת המאיימת מבית הספר ולהציל את המורה מרשמלו. לא אמשיך לפרט משום שהספר מתחיל סביר, ממשיך בעלילתו האוילית להפליא ומסתיים בהפי אנד מתקתק ומטופש. יש ילדים שהם צרכנים של חומרים ירודים כאלה, הנהנים מעלילה אנרכיסטית ולא סבירה גם לז'אנר.

יכול להיות שאני פשוט לא בנוי לכסילות ספרותית. יכול להיות שאם אקרא היום את החמישיה והשביעיה אחשוב שגם הם לא משהו. אבל ניסיון הקריאה שלי הולך למעלה מחמישים שנה אחורה ואיכשהו אני לא מתפעל ממטילדה ה"מופתית".

ממרגנית ציפיתי ליותר. גם מהבת שלי.

התהילה של אבי/מרסל פניול - המלצה רפה

הספר הפותח את זיכרונות ילדותו של פניול הוא התהילה של אבי, אחריו מגיע הטירה של אמי.

כאן מרסל הקטן בן 8.5, המתכונן לקראת חופשת הקיץ הגדולה, כשילכו לגור בחווה החדשה שלהם בהרים לכמה חודשים. מי שיהיה שם אלה הורים ואחיו, כמו גם דודתנו ובעלה ז'ול, המתגאה מאוד בניסיון הצייד שלו וביכולתו הידועה בירי וציד.

והנה עברה חלפה שנת הלימודים, רהיטים וכלי בית נרכשים לחווה החדשה, שהחידוש המסעיר בה הוא מים זורמים, לא עניין של מה בכך בפרובנס הצחיחה ובשנות העשרים של המאה הקודמת. חשמל כמובן אין.

בתחילת הספר פניול שנון ומשעשע. ההכנות אופפות את כולם, אביו של פניול קונה דברים לצורך ושלא לצורך, מה שלא לצורך יכול להפוך בשינוי קל לדבר חדש לחלוטין, כמובן שלא לשום צורך ידוע.

ההליכה לחווה מתישה, אבל מלאת ציפיות. בחווה אופפת את הילדים חירות מוחלטת כמעט, היכולת לשחק בכל מכל וכל, לעשות מה שרוצים ולצפות באב ובדוד מכינים את רוביהם לקראת הציד ולתרגל ירי, בעיקר האב הלא מנוסה.

יום הציד מגיע, היום לו חיכה מרסל יותר מכל, אלא שהמבוגרים כלל אינם חושבים לקחת אותו. הוא כמובן לא חושב לוותר ומזדנב אחריהם רק כדי לראות בהחבא את תהילת אביו. מהי תהילה זו?

ההתחלה, כאמור, שנונה ומצחיקה. ההמשך קצת פחות.

על אותו חבל ארץ כתב פניול גם את ז'אן דה פלורט ומנון.

הנפילה/אלבר קאמי - המלצה רפה

ספריו של אלבר קאמי זוכים להערכה רבה. הספר שלפנינו גרם לי רוב הזמן להבין הערכה זו, עד שבעשרים העמודים האחרונים חלה התפזרות טוטאלית, כך שסוף המונולוג לא היה לעניין.

ז'אן בטיסט קלמנס הוא עו"ד במקצועו. רוב הזמן עבד בפריז, הצליח בעבודתו וכאיש של מילים, הצליח גם בקרב נשים. אלא שעתה אינו נמצא בפריז וכעיר אלטרנטיבית לעיסוקו בחר באמסטרדם. במונולוג של כמאה עמודים, הוא מסביר ל"בן ארצי היקר" את שהתרחש עמו בעבר ואת שמתרחש עמו עתה. כך נפרס לפנינו במשך חמישה ימים סיפורו בבר מקסיקו סיטי, "משרדו" החדש של קלמנס.

קלמנס אהב את עצמו בעבר מאוד. עבודתו היתה הצלחה, מראהו אהוב על כל רואיו, בריאותו שופעת, כסף לא חסר. הוא אהב לחשוב על עצמו כאדם נדיב ואדיב, מיהר להעביר את העיוור את הכביש ובכלל לסייע ככל הניתן למין האנושי.

עד לנפילה.

הנפילה היתה עניין של מה בכך, אפילו שני עניינים, כשהשני חמור יותר. פתאום כל דבר מציק ומטריד, דברים לא ברורים מאליהם, אולי היה אפשר לנהוג אחרת. אבל עשרים העמודים האחרונים סיכמו סיפור מעניין ולא לטובה. עשרים עמודים אלה מצריכים מצד הקורא ידע בפילוסופיה ותיאולוגיה, שמי שאינו מצוי בהם מתייגע עד מאוד ולא מבין מהיכן זה בא ומה זה משרת.

עוד נפילה?