מוות מאושר/אלבר קאמי - המלצה רפה

בוקר אפריל צח וקר, זוהר ויפה, קצת לא מתאים לכאורה להתחלה של פילם נואר, אבל מרסו ניגש לביתו של זגרס הנכה, הורג אותו ביריית אקדח בראשו, במעשה של המתת חסד. את הכסף שהותיר זגרס לשיפור תנאיהם של אחרים, לקח מרסו והלך.

מיהו מרסו?

מרסו עובד בנמל באלג'יר בעבודה אותה אינו אוהב, אבל זו מאפשרת לו לראות אנשים ובעיקר תנועת אנשים. יש במרסו קווי אישיות סכיזואידיים, ניתוק מה בין עולמו החיצוני לפנימי. הוא אוהב את עצמו, את לבדיותו. את מארת אהובתו נוח לו להחזיק לשם התלעסות וכדי לראות אשה יפה לידו. בביתו הישן אין הוא משקיע בתחזוקה כלשהי, ממילא היה זה ביתה הישן של אמו. ולמרות זאת, מרסו קולט מסביבתו יותר מהנחוץ לו לנוחותו ומכאן חוסר נוחותו.

מיהו זגרס?

ודווקא מארת, אהובתו למיטה, זו שלה מאהבים קודמים ולא מעטים, מארת היא זו המכירה לו את זגרס קטוע הרגליים, והנה סגירת מעגל ראשונה. במקום לקנא, מרסו דווקא מרגיש נוח בחברתו של זגרס ובביתו. זגרס כן אתו לגבי היותו חי ומוגבל, אבל חי שלא היה מוותר על דבר למרות מוגבלותו. מרסו מתריס כנגדו על היותו מנצל את הטוב שבגופו, אבל נפשו כלואה בשמונה שעות עבודה שנואה. זגרס מסכם שהכל עניין של עושר.

אבל זגרס, הטוען בעד כסף, טוען בעצם בעד זמן, זה הנקנה בכסף. ולא רק זאת, האושר אינו דבר שלכולם יהיה אותו גם אם יש כסף וזמן. אושר הוא עניין אצילי.

מילים כדורבנות.

ואז בסוף החלק הראשון של הספר, מרסו לוקח את הכסף ופונה לחייו החדשים מחוץ לאלג'יריה. בחלק השני הוא כבר בפראג, רחוק ככל הניתן מחייו הקודמים, והנה הוא במקום שהריחות זרים ומעיקים, האקלים אחר, השפה זרה ודבר לא מוכר. למרות הכסף הרב שברשותו, מרסו מתקשה לממש את חייו העשירים החדשים, חדרו שבחר נמצא במלון מעופש ולוקח לו ארבעה ימים להזכר לקנות מסרק ולהראות כאחד האדם. לא קל לעבור בין שני העולמות, בטח אם זה לא בא כטבע שני. שאלו את אלו שעושר פתאומי וגדול נפל עליהם. שמחה פתאומית זו נראתה יותר כבלבול ומועקה.

אלא שגם פראג מעיקה עליו והוא ממשיך במסע ברכבת, מסע נפשי וגם מסע מוחשי. וכשהאוויר הקר מכה בו בפניו ברכבת, מרסו חש שהאושר אותו ייחל לעצמו, הן כסף וזמן יש לו עתה בשפע כדברי זגרס וב"אדיבות" זגרס, לא יבוא מאדמות אלה. עד מהרה נמצא בגנואה שבאיטליה ומשם חזרה לאלג'יריה.

הביתה לחזור
הביתה אל השקט
הביתה אל האור
אל אמא השותקת
הביתה לחזור
מכל תלאות ויגע
הביתה אל האור
ולו גם רק לרגע. (יורם טהרלב)

האם לזה שאף מרסו?

עתה משיש לו כסף, זה הזמן למכונית, לבית ו... אז מתחילות התרגזויות, דחיות, אי-שביעות רצון, חוסר מסגרת. האם זו ברכה או קללה? איך ממלאים את היום? כיצד משיגים אושר? האם אושר זו המטרה שבסופו של דבר רוצים להגיע אליה? זגרס הבטיח שכן, שזה יבוא עם הזמן שבא עם הכסף.

מרסו פנה לאושרו, אושרו חמק ממנו. הוא לא ידע אז שאושר זוכה להערכת-יתר, ושמא לא אושר זה, אולי סיפוק, אולי הרגלים נעימים. אבל נניח שהאושר יושג, הרי גם צריך לתחזק אותו ולאחוז בו היטב שלא יחמוק. האם אפשר לחיות באושר עם אושר זמן רב?

נדמה כי הזמן לא היטיב עם הספר הזה. היום וולבק היה עושה זאת טוב יותר.

הזר/אלבר קאמי - המלצה רפה

 

אלבר קאמי, פרט להיותו סופר, הוא גם הוגה דעות ומכאן שכל יצירותיו נקראות כאילו בא להביע הגותו בצורה כזו או אחרת.

הזר הוא סיפורו של מרסו, פקיד מכס באלז'יר, שכל חייו מבקש להדגיש ששום דבר לא חשוב והכל חסר משמעות. הוא פשוט חי את החיים עצמם ודי בזאת. קאמי אכן הצליח להציג חיים כפשוטם, וככל שנטרח לא נצליח למצוא משמעויות נסתרות. אין פשוט כחיים עצמם.

מרסו שב מקבורת אמו, קבורה בה לא בכה ולא הראה שום הלך רוח של צער. משחזר לעיר יצא לבלות עם מארי חברתו, נענה להצעת הנישואין שלה כלאחר יד, יצא לבלות עם חבריו, כשאחד מהם הסתכסך עם כמה ערבים ואז ירה בערבי אחד יריה אחת ולאחר השתהות מה, עוד ארבע יריות. רצח זה מביא עליו את מותו בעריפת ראשו כשהמושבעים נחושים באשמתו.

תלי תלים של פרשנויות הוצעו. ז'אן פול סארטר, ידידו הקרוב של קאמי, לפני שהפכו צהובים זה לזה, הציע את תורתו האקזיסטנציאליסטית להתנהגותו של מרסו. אני לא מומחה לתורה זו, או כל תורה פילוסופית אחרת לצורך העניין, אבל הסבר מעולם הפסיכולוגיה יתאים הרבה יותר. מרסו לוקה בהפרעת אישיות סכיזואידית. מהי הפרעה זו? הפרעה זו מאופיינת בחוסר עניין ביחסים חברתיים (בעיקר ביחסי קרבה אינטימיים), נטייה לסגנון חיים מתבודד וקור רגשי. זה מרסו. בקבורת אמו לא בכה, להצעת הנישואין הסכים כאחר יד, הירי בערבי, ארבעה כדורים נוספים לאחר הראשון הממית, היו אך מקריים וחסרי הסבר. לקראת הוצאתו להורג, התפרץ כלפי הכומר וטען בלהט לחוסר אמונה באל.

לאור הסבר פסיכולוגי זה, ההילה סביב הסיפור קצת מתעמעמת. זהו סיפורו המפורסם של קאמי, תהילת עולם חבקה בו, תוארי דוקטור נקבצו סביב פירושים לנובלה רזה ותמוהה זו, והעולם כמנהגו נוהג, בעיקר העולם שלא קרא את קאמי, לא נחשף להסברים תמוהים ולא נאלץ לגרד בפדחתו לשווא.

בספר הצנום נוספה מסה בשם השיבה לטִיפָּזָה, ממנה ניתן להתעלם, כמו גם ההסבר המאוד תמוה של אילנה המרמן ל"הזר". אם הזר לא היה מובן, המרמן רק סיבכה הכל. הסבר פסיכולוגי יניח את דעת הקוראים.

בכל מקום מזכירים, גם כאן אצל המרמן, את "המיתוס של סיזיפוס", שיצא כמה חושדים לאחר מכן כהסבר העומד מאחורי הזר. שיהיה בריא - עד כמה שבר-מינן יכול להיות בריא - קאמי, המסביר בספר מאוחר ספר מוקדם שלו.

תקראו. תשפטו.

הדבר/אלבר קאמי - המלצה

 

זוהי קריאה שניה של הספר אותו קראתי בימי התיכון. אז הוא היה מרשים והיום הועם זוהרו על רקע מגפת הקורונה, אבל שווה לקרוא ולהשוות אז ועתה, אז שנות הארבעים של המאה העשרים באוראן, עיר על חוף ים באלג'יריה, עתה, 2021 כשהקורונה חובקת עולם.

ד"ר רייה, בשנות השלושים לחייו, עסוק כהרגלו בחוליו המתחלפים, עד שעכברושים מתים מובאים לתשומת לבו כשהם גוססים ומתים, סביב אפם תפרחת דם. קודם לכן נדיר היה לפגוש עכברוש גלוי ועתה הם פה ושם. תופעה מטרידה, יותר אסתטית מבריאותית בתחילה. אלא שאז הופכת הופעתם של העכברושים המתים לשגרת כל מקום כמעט ומאחדים בתחילה הם נאספים באלפיהם. בד בבד מתחילה הופעת המחלה, שבתחילה אין לה שם, כשהחולים סובלים מכאבים ומורסות מופיעות בגופם, בולטות, כואבות ושוכנות בבתי שחיים ובמפשעותיהם. או אז ברור שמדובר בדֶּבֶר, מגיפה שבכל מחזור הופעתה בהיסטוריה גרמה למוות רב.

כאן מתחיל תיאור המאפיין הופעת מגפות בכל מקום, מההכרה הראשונית, עד לפעולות הבהלה הננקטות, לאימה, לכניסתם של גורמי שלטון. אלה שנות הארבעים, השפעת הרפואה המודרנית-צרפתית ניכרת, עד מהרה העיר נסגרת, אין יוצא ואין בא. השלב הבא, המכריע, הוא לראות לאן המחלה ממשיכה, נבלמת ונעצרת אם בכלל. שלב הביניים הוא השלב בה החברה מוכיחה את חוזקה והיא תמיד לא.

המרוויחים מן המחלה, תמיד יש כאלה, הם הסוחרים, שבעת בהלה יש תמיד קניה לא הגיונית, אגירה ליום של מצור. מצד שני, רוב הבריאים מחפשים תעסוקה, מוכנים לראות אותו סרט בקולנוע שוב ושוב, אותה הצגה בתיאטרון. זה ברמת הצריכה. ברמה הרוחנית-דתית, המטיף, האב פאנלו, אוסף בכנסיה את כל המבוהלים ורפי הדעת, המוכנים לשמוע את הפיגוע המוחי הרגיל, עד כמה הם חוטאים, לא שומרים על... על מה? האב פאנלו שב ומזהירם כי תפילה ביום ראשון אינה ערובה לחטאי כל השבוע. זה אכן עוזר למגפה, עוזר להדביק את המתקהלים. התקהלות במקומות רוחניקיים אכן יכול להמית.

ובינתיים, כמות החולים עולה ומדיווח על מתים של מאות אחדות בשבוע, עוברים לדווח על עשרות ביום (מתוך אוכלוסיה של כמה מאות אלפים באוראן). גם ההמתנה לחיסון מצרפת מורטת עצבים, החיסון שמגיע לא תמיד מועיל ופתאום מתגלה מוטציה, ממש ספר הדרכה למה שקורה עתה עם הקורונה, 2020-2021). וכאן כמו אז, בתי המלון מאבדים לקוחות ונסגרים, כך גם מסעדות ובתי קפה.

והנה עוברת לה שנה, הסגר מקשה על כולם, מזג אוויר קר בחורף גורם לכולם להאמין שהדבר יקשה על הדֶּבֶר, אבל גם רוחות החום והאבק של הקיץ באוגוסט לא עושים שום רושם על המגפה. וכדי להראות היכן הדֶּבֶר מתפצל מהקורונה, אוסרים השלטונות - אמנם אלג'יריה, אבל רוח צרפת - על התקהלות בימי קבורה. המתים מובלים לקבר אחים ובסוף לקבורת סיד ואף לשריפה, ללא מתן אפשרות האספות לצורך אֶבֶל. חרום זה חרום ומגפה יש להדביר.

ואילו החיים מובלים לבתי-מלון דֶבֶר. דבר לא משתנה ממגפה למגפה. משפחות נקרעות אם אחד מבניהם מאובחן, אבל זה מתבקש ואפילו חובה. הזמן הוא זמן טרם חוקים מתקדמים, אפילו ניסויים על חולים חיים נעשים, רק לצאת מהמגפה הנוראית, שכל החוטף אותה, דינו כמעט ודאי למות. וכן, גם אז ניסו לשטח את העקומה והסטטיסטיקה פורסמה יום יום ברדיו ובעיתונות.

אם נוצר הרושם שזהו יומן מחלה, זה לא. פה ושם מתגנבים הרהורים לתוך ראשם של הדמויות השונות, מהרופא לפקיד העיריה, לעיתונאי, שלא בטובתו "נכלא" בעיר, ממנה אין יוצא. כבר נובמבר ומהדמויות העיקריות אנו נפרדים מהאב פאנלו, שכל הטפותיו וראיית החטאים לא עמדו לו והדֶּבֶר צחק אחרון.

המגפה עוברת בסופו של דבר והתחושה היא של שיבה אל... אל מה? האם חוזרים בדיוק אל הנקודה בה הופסקו החיים, פחות אותם שכבר לא ישובו? כנראה שלא ממש. החגיגות באמת רעשניות וקולניות, כך גם היריות.

קאמי ניסה לשלב את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית בספרו, בקטן, פה ושם. לא יכולתי להתייחס לזה מאחר ואיני מבין דבר בפילוסופיה זו, או אחרת לשם העניין, וזה לא היה הזמן ללמוד עליה ולהפוך למומחה שלה. זה בטח לא מקל על הקריאה ולא הופך אותה למתגמלת.

הספר תורגם ע"י יונתן רטוש ומכיל ביטויים כמו צמרונים (פודלים) ואמצעי תמנעה (מניעה), למאותיהם. למקרא התרגום, שיצא ב-1963, יש תחושה כאילו יצא ב-1923. צריך להיות חוק האוסר על משוררים מעיסוק בתרגומים, כי מלאכתם אינה מקצועם. ישובו התרגומים למתרגמים מקצועיים ותודבק בעתיד אזהרה מתאימה בגב הספר: "תורגם ע"י משורר. פגיעה אפשרית בנפש הקורא."

הנפילה/אלבר קאמי - המלצה רפה

ספריו של אלבר קאמי זוכים להערכה רבה. הספר שלפנינו גרם לי רוב הזמן להבין הערכה זו, עד שבעשרים העמודים האחרונים חלה התפזרות טוטאלית, כך שסוף המונולוג לא היה לעניין.

ז'אן בטיסט קלמנס הוא עו"ד במקצועו. רוב הזמן עבד בפריז, הצליח בעבודתו וכאיש של מילים, הצליח גם בקרב נשים. אלא שעתה אינו נמצא בפריז וכעיר אלטרנטיבית לעיסוקו בחר באמסטרדם. במונולוג של כמאה עמודים, הוא מסביר ל"בן ארצי היקר" את שהתרחש עמו בעבר ואת שמתרחש עמו עתה. כך נפרס לפנינו במשך חמישה ימים סיפורו בבר מקסיקו סיטי, "משרדו" החדש של קלמנס.

קלמנס אהב את עצמו בעבר מאוד. עבודתו היתה הצלחה, מראהו אהוב על כל רואיו, בריאותו שופעת, כסף לא חסר. הוא אהב לחשוב על עצמו כאדם נדיב ואדיב, מיהר להעביר את העיוור את הכביש ובכלל לסייע ככל הניתן למין האנושי.

עד לנפילה.

הנפילה היתה עניין של מה בכך, אפילו שני עניינים, כשהשני חמור יותר. פתאום כל דבר מציק ומטריד, דברים לא ברורים מאליהם, אולי היה אפשר לנהוג אחרת. אבל עשרים העמודים האחרונים סיכמו סיפור מעניין ולא לטובה. עשרים עמודים אלה מצריכים מצד הקורא ידע בפילוסופיה ותיאולוגיה, שמי שאינו מצוי בהם מתייגע עד מאוד ולא מבין מהיכן זה בא ומה זה משרת.

עוד נפילה?

אדם הראשון/אלבר קאמי - המלצה

ספרו זה של אלבר קאמי לא הגיע לידי סיכום, או לפחות, לידי טיוטה אחת גמורה. הטיוטה שבכל זאת נמצאה התגלתה בתיקו של קאמי שנהרג בתאונה.

הספר עוסק בחייו של ז'אק, למעשה חייב של קאמי עצמו. ז'אק נולד לאנרי קורמרי, חייל שנהרג במלחמת העולם הראשונה. משפחתו של ז'אק חוזרת לגור באלז'יריה ושם הוא גדל ומספר לנו את סיפור חייו עד לבית הספר התיכון, כשפה ושם משולבים קטעים מחייו הבוגרים בגיל 40.

הספר ספוג תאורים יפהפיים על חייו כילד בבית הספר, בתיכון, בבית בחברת דודו, אמו כבדת השמיעה והיפה וסבתו הקשוחה והבורה. על הכל שורה נימה של אהבה גדולה לאמו שלא השיבה אהבה, הערכה לסבתו, חיבתו לדודו וגעגועים למחנך שלו בבית הספר היסודי.

למרות הכל, הספר אינו ממש שלם ולא תמיד קוהרנטי ומרתק. אבל הספר בכל זאת מומלץ ויפה ומי שקרא את הזר והדבר צריך כנראה לקרוא גם את זה.