בוקר אפריל צח וקר, זוהר ויפה, קצת לא מתאים לכאורה להתחלה של פילם נואר, אבל מרסו ניגש לביתו של זגרס הנכה, הורג אותו ביריית אקדח בראשו, במעשה של המתת חסד. את הכסף שהותיר זגרס לשיפור תנאיהם של אחרים, לקח מרסו והלך.
מיהו מרסו?
מרסו עובד בנמל באלג'יר בעבודה אותה אינו אוהב, אבל זו מאפשרת לו לראות אנשים ובעיקר תנועת אנשים. יש במרסו קווי אישיות סכיזואידיים, ניתוק מה בין עולמו החיצוני לפנימי. הוא אוהב את עצמו, את לבדיותו. את מארת אהובתו נוח לו להחזיק לשם התלעסות וכדי לראות אשה יפה לידו. בביתו הישן אין הוא משקיע בתחזוקה כלשהי, ממילא היה זה ביתה הישן של אמו. ולמרות זאת, מרסו קולט מסביבתו יותר מהנחוץ לו לנוחותו ומכאן חוסר נוחותו.
מיהו זגרס?
ודווקא מארת, אהובתו למיטה, זו שלה מאהבים קודמים ולא מעטים, מארת היא זו המכירה לו את זגרס קטוע הרגליים, והנה סגירת מעגל ראשונה. במקום לקנא, מרסו דווקא מרגיש נוח בחברתו של זגרס ובביתו. זגרס כן אתו לגבי היותו חי ומוגבל, אבל חי שלא היה מוותר על דבר למרות מוגבלותו. מרסו מתריס כנגדו על היותו מנצל את הטוב שבגופו, אבל נפשו כלואה בשמונה שעות עבודה שנואה. זגרס מסכם שהכל עניין של עושר.
אבל זגרס, הטוען בעד כסף, טוען בעצם בעד זמן, זה הנקנה בכסף. ולא רק זאת, האושר אינו דבר שלכולם יהיה אותו גם אם יש כסף וזמן. אושר הוא עניין אצילי.
מילים כדורבנות.
ואז בסוף החלק הראשון של הספר, מרסו לוקח את הכסף ופונה לחייו החדשים מחוץ לאלג'יריה. בחלק השני הוא כבר בפראג, רחוק ככל הניתן מחייו הקודמים, והנה הוא במקום שהריחות זרים ומעיקים, האקלים אחר, השפה זרה ודבר לא מוכר. למרות הכסף הרב שברשותו, מרסו מתקשה לממש את חייו העשירים החדשים, חדרו שבחר נמצא במלון מעופש ולוקח לו ארבעה ימים להזכר לקנות מסרק ולהראות כאחד האדם. לא קל לעבור בין שני העולמות, בטח אם זה לא בא כטבע שני. שאלו את אלו שעושר פתאומי וגדול נפל עליהם. שמחה פתאומית זו נראתה יותר כבלבול ומועקה.
אלא שגם פראג מעיקה עליו והוא ממשיך במסע ברכבת, מסע נפשי וגם מסע מוחשי. וכשהאוויר הקר מכה בו בפניו ברכבת, מרסו חש שהאושר אותו ייחל לעצמו, הן כסף וזמן יש לו עתה בשפע כדברי זגרס וב"אדיבות" זגרס, לא יבוא מאדמות אלה. עד מהרה נמצא בגנואה שבאיטליה ומשם חזרה לאלג'יריה.
הביתה
לחזור
הביתה
אל השקט
הביתה
אל האור
אל
אמא השותקת
הביתה
לחזור
מכל
תלאות ויגע
הביתה
אל האור
ולו
גם רק לרגע.
(יורם
טהרלב)
האם לזה שאף מרסו?
עתה משיש לו כסף, זה הזמן למכונית, לבית ו... אז מתחילות התרגזויות, דחיות, אי-שביעות רצון, חוסר מסגרת. האם זו ברכה או קללה? איך ממלאים את היום? כיצד משיגים אושר? האם אושר זו המטרה שבסופו של דבר רוצים להגיע אליה? זגרס הבטיח שכן, שזה יבוא עם הזמן שבא עם הכסף.
מרסו פנה לאושרו, אושרו חמק ממנו. הוא לא ידע אז שאושר זוכה להערכת-יתר, ושמא לא אושר זה, אולי סיפוק, אולי הרגלים נעימים. אבל נניח שהאושר יושג, הרי גם צריך לתחזק אותו ולאחוז בו היטב שלא יחמוק. האם אפשר לחיות באושר עם אושר זמן רב?
נדמה כי הזמן לא היטיב עם הספר הזה. היום וולבק היה עושה זאת טוב יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה