זיכרונות מהזונות העצובות שלי/גבריאל גרסיה מארקס - המלצה רפה

מה יותר טבעי לבן תשעים, החוגג יום הולדת בבדידותו, מלבקש לבלות בחברת זונה? בתור אחד שנחשף למין בבית בושת בגיל 13 ומאז זו היתה צורת השימוש הטבעית שלו בסקס, הרי פנייה לבית הבושת הרגיל שלו היה עניין של הרמת טלפון ובקשה. משנאמר לו שבתולה כפי שביקש יכולה להיות רק צעירה במיוחד, הוא שאל אם יצטרך להחליף לה חיתול.

היא בת 14, היתה התשובה שהתעכבה רק מעט לנוכח לקוח מוערך ומפורסם כל כך, ובארצות מתקדמות במיוחד זה היה נחשב לפדופיליה. אבל אנחנו רומנטיים היום ומעט סלחנים. הוא הרי בן 90, בקולומביה הלוהטת, מתלבש יפה למרות החום, מגיע למי שנקבעה לשמח אותו ביום הולדתו רק כדי לגלות שהיא נרדמה מזמן אחרי שהותשה בעבודתה במפעל בגדים כלשהו.

סקס לא היה שם, לא כזה ולא אחר. לילה אחר לילה הוא מגיע, משפר את תנאי החדר, קונה מאוורר חדש ומביא עגילים, ולילה אחר לילה היא ישנה עירומה, שדיה רק מנצים וערוותה מכילה שערה או שתיים. רק שיש פה יותר ארוטיקה מסקס, יותר רומנטיקה ממגע ממשי. הוא מקפיד לעזוב עם עליית השחר וממשיך לכתוב בעיתונו, הפעם אלה מכתבי אהבה בטור חדש, ההופכים עד מהרה לפופולריים במיוחד ולאהובים במיוחד. ויום אחד קורה אסון, לא למיודענו, למישהו מפורסם אחר והחבילה מתפרקת.

ומה בסוף? בסוף הוא בן תשעים ואחת.

הספר מתחיל מקסים ונגמר, כמו רוב ספרי אמריקה הלטינית בשטח ובשפה, בלהג חסר כיוון. 109 עמודים זה ספר קצר מדי בשביל לקטול. לקריאה של כמה שעות והנה ספר צלו"י (צריך לסמן וי) נוסף עבר מול פנינו ופניו הלאה.

יופישאין לו תכלית/גי דה מופסן - המלצה חמה

בקובץ הזה מקובצים 17 סיפורים קצרים. הראשון שבהם, כדור שומן, הוא גם הראשון שפרסם גי דה מופסן. בסיפור זה, שזמנו מלחמת פרוסיה-צרפת 1870-1871, מדובר במשפחות אמידות וכן שתי נזירות כמו גם רווק ויצאנית שמנה, הנדחסים לכרכרה האמורה להובילם לדייפ שבצפון צרפת ומשם להמשיך אולי לאנגליה. הכל עם אישורים מקצין האחראי על עיר המקור שלהם. בחוץ שלג, הכרכרה מתנהלת בכבדות ושום בית הארחה או מסעדה לא נראים באופק עד לצהריים. אף אחד לא נערך למצב ולא הביא עמו מזון פרט ליצאנית השמנה. כשהבטן מכרכרת, היצאנית מוציאה מתיקה עופות צלויים ועוד מזונות הגורמים לבהייה רעבה של כל הנוכחים. היא מציעה לכולם והם אכן נענים בנפש חפצה ומחסלים הכל. משהגיעו בערב לבית ההארחה, שכרו חדרים ואכלו, וכל אחד פונה לחדרו. בבוקר בשמונה הם מצפים לראות כרכרה מוכנה והנה, שוד ושבר, כלום. העגלון לא במקום, הסוסים גם. הם מחפשים את העגלון, המודיע להם שקיבל הוראה מפורשת שלה לרתום את הסוסים והוא מבקש לראות את היצאנית. כולם תמהים לפשר הבקשה ועד מהרה התברר שעד שהיצאנית לא תיעתר לבקשתו, תהיה אשר תהיה, הם לא יצאו לדרכם.

מהי בקשתו? מדוע אינה נעתרת? מופסן מביא לפנינו סיפור מצמרר. הרי ממזונה אכלו כולם ביום הראשון ונהנו. עתה הם מצפים שתעשה עבורם טובה נוספת ותגרום להם להמשיך בדרכם. מה היא חייבת להם?

הסיפור האחרון, יופי שאין לו תכלית, עוסק באשת איש מהחברה הגבוהה. כבת שלושים היא, מאחוריה שבע(!) לידות. היא מרהיבה ביופיה ונדמה שבעלה מבקש רק דבר אחד: שתישאר שלו ותמיד בהיריון, מצב בו לא יחשוק בה איש. ואז, כשהמצב ביניהם מגיע לנתק מוחלט, מגיע הבעל יום אחד הביתה בדיוק כשאשתו יוצאת לטיול בכרכרה. הוא מבקש להצטרף לטיולה ותוך כדי שיחה-לא שיחה, היא מודיעה לו שבגדה בו רק פעם אחת ואחד הילדים אינו שלו.

שש שנים מתלבט הבעל בשאלת מיהו הילד שאינו שלו וזה חורך את נשמתו. לאחר אותם שש שנים האישה מוכנה לומר לו את האמת.

שני סיפורים אלה באים להדגים את יכולתו הפנומנלית של מופסן ליצור עולם שלם בסיפור קצר. נראה כאילו ידו של מופסן קלה בכתיבה. הוא לא מתאמץ בבריאת תמונות קטנות מחיי הצרפתים של המאה התשע-עשרה. באמצע הספר אף מצוי סיפור המחרוזת, שבעבר הרחוק היה חובת לימוד בתיכון.

יופי של ספר.

כרוניקה של מוות ידוע מראש/גבריאל גרסיה מארקס - לא חובה

140 עמודים קטנים ובאריזת הקרטון המיוחדת של עם עובד מקפלים בתוכם סיפור משעמם להפליא. סנטיאגו נסאר עומד במרכז הסיפור, אם כי הוא פסיבי למדי בו. המקום הוא עיירה קטנה בקולומביה, שם נמצאים ערב רב של עדות מתורכים עד ערבים.

סנטיאגו נסאר "מואשם" ע"י אנחלה ויקאריו כאילו הוא זה שחולל אותה. ולמה זה עקרוני? זה עקרוני משום שכלה אמורה להגיע לנישואיה בבתוליה. החתן הוא עשיר והוא מגיע כמו מתוך סרט בהליכה בוטחת ואיטית, שם עינו על אנחלה ומבטיח לעצמו מראש שזו תהיה כלתו אפילו זו באה ממשפחה עניה ובלתי נחשבת.

מרגע שנודע לחתן, ביארדו סאן רומאן שמו, שכלתו אינה בתולה, הוא משיב אותה למשפחתה עוד בערב הנישואים. העיירה היא עיירה קטנה, הבושה היא בושה גדולה. מי שיוצא להלחם את בתוליה האבודים של אנחלה, אחרי ששאלו מי האשם ונאמר שזה סנטיאגו נסאר, הרבה תקווה לא נשארה לו. האחים התאומים בני ה-24 פדרו ופאבלו ויקאריו יוצאים לציד. הם מארגנים סכיני שחיטת חזירים, מודיעים לכל מי שרוצה לדעת וגם למי שלא רוצה על המעשה העתידי המתוכנן ומכאן מתגלגל סיפור של כרוניקה של מוות ידוע מראש.

יש כאלה שלא מאמינים לדברי האחים, יש כאלה המאמינים ואין בידם להושיע, יש המאמינים ומנסים לסייע לסנטיאגו נסאר. עובדה שהוא נרצח ואז מארקס מתחיל לחזור על עצמו בצורה בלתי נסבלת כשבכל פעם נוסף פרט קטן להעצים את המתח והשעמום מועצם. לכאורה, סיפור עסיסי על מקום בו כולם מכירים את כולם, האלימות לכאורה מיותרת, מי שהיה אמור למנוע את הרצח לא עשה די, אף הנרצח לא האמין שזה גורלו ואולי הרגיש לא אשם.

אני מבין את הקוראים שניסו למצוא הרים בין הצללים. אלא שהכל מפורש שם, לא מעניין, לא מתפתח ולא מסתכם לשום מסקנה. את מאה שנים של בדידות ואהבה בימי כולרה אהבתי מאוד. הסיפור הזה היה מבחינתי גם מיותר וגם מאכזב.

פרחים לגברת האריס/פול גאליקו - המלצה רפה

החברה הבריטית היא חברה מעמדית מאוד, שבאופן דמוקרטי וידוע כל אחד יודע את מקומו ושם הוא נשאר. לא שלפעמים אין פריצה ממעמד אחד לשני, הגבוה יותר, אלא שזה לא נגמר בטוב. הפעם אנחנו דווקא חוזים בפריצה מעמדית מעלה והצידה. לא, זה לא מהלך מתוחכם בשחמט, זה סיפור לא מתוחכם במיוחד, חביב בדרכו ואופייני לבריטים הנהנים מזוטות כאלה.

גב' האריס מנקה ביעילות 6-8 בתים בשבוע, לפי סדר ידוע מראש. סומכים עליה, מניחים בידה את מפתחות הבית והיא זו שקובעת אצל מי היא לא רוצה לעבוד. אז היא מניחה את המפתח בתיבת הדואר ונעלמת ברוח.

יום אחד רואה גב' האריס משהו שמשנה את חייה: שמלות של דיור מונחות בארון של אחד הבתים אותו היא מנקה והן מהממות באופן בלתי הפיך. נודע לה ששמלה כזו עולה 450 לירות אנגליות, הון קטן באותם ימים. איך משיגים סכום כזה? מהמרים ואכן זוכים בקלות בכרבע מהסכום. השאר בא מעבודה קשה של שלוש שנים, עולים למטוס ומגיעים לדיור ברחוב מונטיין בפריז. כן, זה אותו סניף דיור שכעבור ארבעה עשורים קארי ברדשו מסקס והעיר הגדולה תחליק על הרצפה ותעשה את הפדיחה של החיים.

גב' האריס מסבירה את רצונה: שמלה והיום. שמלה יש, היום בטח שלא. גם לזה נמצא פתרון בדמות דמותה המנוסה בחיים של גב' האריס והיא כבר קושרת כמה קצוות וקצוות אחרים קושרים עבור דמותה החיננית והפטפטנית. היא זוכה לשבוע מדהים מהחיים בפריז, מזווגת אנשים, מתקנת עולמות והכל באפס פוליטיקלי קורקט.

נו, והשמלה בארון מיד עם חזרתה? לא בדיוק. תצטרכו לקרוא או לראות את הסרט.

כרזת הסרט

סניף דיור ברחוב מונטיין

מיומני האחים גונקור/האחים גונקור - המלצה

ספרון זה, שגודלו הפיסי כמחצית מגודל ספר טיפוסי של עם עובד, מכל 133 עמודים מתוך יומנים המכילי בצרפתית מאות עמודים. אלה היומנים של האחים דה גונקור, כשאדמון דה גונקור הבכור, שנותר אחרי האח הצעיר שמת, היה סופר, מבקר ספרות והיסטוריון של האמנות. היומנים התחילו ב-1851 והסתיימו בשנת 1895.

הספר הזה הוקדש לעפר איילי בן קיבוץ יפעת, טייס שנפל במלחמת יום הכיפורים. לכאורה, הספר מכיל רק דגימות מזיכרונותיהם של האחים, אבל למרות הדגימות, זו אחת התקופות הפוריות בספרות הצרפתית החביבה עלי ושמחתי מאוד שספר זה נפל לידי. לא רק סופרים מוזכרים בספר, גם ציירים ופסלים כרודן. אבל מהסופרים יש לא מעט: מהמוזכרים ביותר הלא הוא פלובר, המתגורר אמנם ברואן, אך משמגיע  לפריז, הוא נפגש רבות עם האחים, כמו גם ויקטור הוגו. וכך גם סנט-בו, אלפונס דודה, טורגנייב, ז'ורז' סאנד, דימא, שאטובריאן, גוטייה, מירבו וכמובן אמיל זולא.

בנוגע לטורגנייב נאמר: "אין ספק: טורגנייב הוא איש שיחה בלתי מצוי, אך כסופר הוא פחות מן הרפוטאציה שלו... אך כאמן המתאר בני-אדם, קטן הוא, אין לו מידה מספקת של עוז בהסתכלויותיו, ואמנם ביצירותיו אין אותה קשיות-בראשית של ארצו, קשיות של מוסקבה, קשיותם של הקאזאקים...". נו, טוב.

אהבתי את הספרון הזה, שלא חידש כמעט דבר, לא בא משום מקום ולא הלך. אבל לשמוע ממקור ראשון על מישהו שאירח את כל המי ומי כחבריו הקרובים, עשה לי משהו. אחרי ככלות הכל, אין כמו הספרות הצרפתית. הייתי שמח לארח את מישל וולבק לשיחת קטרוג.