קסמי פריז/מופסן - המלצה

"לדורי" היתה בין הראשונות להוציא ספר של מופסן. כאן זה קרה ב-1976. בספר איורים של מפורסמים כטולו-לוטרק, גוגן, דומיא, סזאן ון גוך ועוד. זה אולי מעשיר את הספר, בהחלט מנפח אותו ונותן תחושה של ספר ילדים. מופסן לא צריך את זה, אבל ב-1976 ישראל היתה אחרת ופריז היתה עדיין מוׂכרת.

סיפורים רבים המופיעים כאן בהחלט מופיעים באוספים מאוחרים יותר של מופסאן וגם של מופאסאן. עדיין לא החליטו כיצד כותבים את שם משפחתו. כאן סתם התקמצנו וכתבו מופסן, שום "גי דה". כך או כך, האוסף יפה. אל תנסו למצוא אותו משום נדירותו ומשום שהסיפורים איכשהו ימצאו עצמם באוספים מאוחרים יותר.

יגעתם ומצאתם? הרווחתם.

השמכאן/גי דה מופאסאן - המלצה

גי דה מופאסאן, כותב פורה שהתחרה בזמן האוזל שלו בשל מחלת הסיפיליס בה לקה, כתב המון, מעט רומנים והרבה סיפורים קצרים ומאמרי עיתונות וביקורות אמנות. ולמה הקדמה זו? משום שקובצי סיפורים רבים התפרסמו בעברית, חלקם עם אותם סיפורים החוזרים על עצמם.

אלא שמופאסאן הוא מופאסאן והוא יודע לכתוב סיפור קצר, אמנות נסתרת לכותבים רבים. 30 סיפורים התקבצו כאן בתרגומה המעולה של אביבה ברק, ובסיכום קצר לו הוסיפה והוא בהחלט במקום.

מאחר ומדובר בסיפורים קצרים, אין ממש טעם לפרט בנוגע לסיפור כזה או אחר, אבל היכולת של מופאסאן לראות מתוך ים ההתרחשויות האנושיות כמוסה אנושית בולטת אחת ולהאיר אותה, הפכו אותו לבכיר הכותבים סיפורים קצרים ומהידועים שבהם.

מענג לקרוא כמה סיפורים קצרים מדי פעם בין ספר כזה או אחר.                                  

יופישאין לו תכלית/גי דה מופסן - המלצה חמה

בקובץ הזה מקובצים 17 סיפורים קצרים. הראשון שבהם, כדור שומן, הוא גם הראשון שפרסם גי דה מופסן. בסיפור זה, שזמנו מלחמת פרוסיה-צרפת 1870-1871, מדובר במשפחות אמידות וכן שתי נזירות כמו גם רווק ויצאנית שמנה, הנדחסים לכרכרה האמורה להובילם לדייפ שבצפון צרפת ומשם להמשיך אולי לאנגליה. הכל עם אישורים מקצין האחראי על עיר המקור שלהם. בחוץ שלג, הכרכרה מתנהלת בכבדות ושום בית הארחה או מסעדה לא נראים באופק עד לצהריים. אף אחד לא נערך למצב ולא הביא עמו מזון פרט ליצאנית השמנה. כשהבטן מכרכרת, היצאנית מוציאה מתיקה עופות צלויים ועוד מזונות הגורמים לבהייה רעבה של כל הנוכחים. היא מציעה לכולם והם אכן נענים בנפש חפצה ומחסלים הכל. משהגיעו בערב לבית ההארחה, שכרו חדרים ואכלו, וכל אחד פונה לחדרו. בבוקר בשמונה הם מצפים לראות כרכרה מוכנה והנה, שוד ושבר, כלום. העגלון לא במקום, הסוסים גם. הם מחפשים את העגלון, המודיע להם שקיבל הוראה מפורשת שלה לרתום את הסוסים והוא מבקש לראות את היצאנית. כולם תמהים לפשר הבקשה ועד מהרה התברר שעד שהיצאנית לא תיעתר לבקשתו, תהיה אשר תהיה, הם לא יצאו לדרכם.

מהי בקשתו? מדוע אינה נעתרת? מופסן מביא לפנינו סיפור מצמרר. הרי ממזונה אכלו כולם ביום הראשון ונהנו. עתה הם מצפים שתעשה עבורם טובה נוספת ותגרום להם להמשיך בדרכם. מה היא חייבת להם?

הסיפור האחרון, יופי שאין לו תכלית, עוסק באשת איש מהחברה הגבוהה. כבת שלושים היא, מאחוריה שבע(!) לידות. היא מרהיבה ביופיה ונדמה שבעלה מבקש רק דבר אחד: שתישאר שלו ותמיד בהיריון, מצב בו לא יחשוק בה איש. ואז, כשהמצב ביניהם מגיע לנתק מוחלט, מגיע הבעל יום אחד הביתה בדיוק כשאשתו יוצאת לטיול בכרכרה. הוא מבקש להצטרף לטיולה ותוך כדי שיחה-לא שיחה, היא מודיעה לו שבגדה בו רק פעם אחת ואחד הילדים אינו שלו.

שש שנים מתלבט הבעל בשאלת מיהו הילד שאינו שלו וזה חורך את נשמתו. לאחר אותם שש שנים האישה מוכנה לומר לו את האמת.

שני סיפורים אלה באים להדגים את יכולתו הפנומנלית של מופסן ליצור עולם שלם בסיפור קצר. נראה כאילו ידו של מופסן קלה בכתיבה. הוא לא מתאמץ בבריאת תמונות קטנות מחיי הצרפתים של המאה התשע-עשרה. באמצע הספר אף מצוי סיפור המחרוזת, שבעבר הרחוק היה חובת לימוד בתיכון.

יופי של ספר.

חיי אשה/גי דה מופסאן - המלצה חמה

מופסאן ידוע בסיפוריו הקצרים בעיקר, אבל גם בספרים המלאים הוא מצליח להביא יצירות מרתקות לקרואיו. לפני חיי אשה (חיים, בצרפתית) קראתי את בל אמי המרתק ואת פייר וז'אן הפחות טוב. האם חיי אשה טוב? חיי אשה נהדר.

מופסאן יודע לתאר נוף, בין אם זה הטבע או נוף אנושי. התאורים מרתקים ואין סופרים רבים המצליחים בתאור השניים, כמו גם היכולת הפנומנלית לתאר סיפור אנושי קטן בכישרון גדול.

ז'אן(ט) יוצאת לחופשי לא מכלא, כי אם ממנזר. לא מדובר במקרה יוצא דופן. כך מקובל לחנך בנות ובנים במאה התשע עשרה. 5 שנים בילתה במנזר, למדה מה שלמדה, כמובן פחות מכל על החיים, וכשהיא חוזרת אל הוריה האהובים ואל טירת הצפצפות שבחבל נורמנדי אשר על שפת האוקיינוס, אושרה גדול.

מה צופנים החיים? ז'אן בת 17 וכל החיים לפניה: אביר חלומות, אהבה גדולה, ילדים, חיי חברה בחברה הגבוהה. אפשר כבר לנחש שלא על זה כותבים ספרים. סביר יותר שמדובר על גודל הציפיה וגודל האכזבה, השבר ושרשרת האסונות.

החיים דווקא יפים. הנוף מהמם, מזג האוויר האביבי נפלא, הבית גדול ומרווח, ההורים אוהבים והיא הרי בת יחידה, שאינה מתחרה על תשומת הלב. גם האביר הגר, כמה נוח, ממש בסמוך מזדמן עד מהרה. חודשים ספורים והנה חתונה, שכמו אצל רבים הממהרים לעשות כך, דמותו האמתית מתגלה עד מהרה, דמותו של הבעל האוהב, היפה, הרומנטי. בתחילה זו רק קמצנות ומזג קצר-רוח בירח הדבש ועד מהרה היא מוצאת עצמה חוזרת הביתה להשאר לבד כל היום עם הוריה, כשבעלה כלל לא מתייחס אליה. כשהוא כבר בבית הוא נוזף בכולם על בזבוזים.

זה אולי נשמע משהו בר-תיקון, אבל זו התחלה זניחה לים של דמעות. רק כדי לא להישאר חייב ולא לקלקל, בהמשך פרידה כואבת מבן, בגידה, מוות.

מופסאן מיטיב לתאר הלכי רוח. חיים המבטיחים הופכים לחיים שבורים, כל ההוד שבטבע בכלל ובפיסת ארץ נורמנדית בפרט זו לא עוזרים לאחות לב שבור. הקריאה בספר הקטן הזה מרתקת ומעלה על נס את הספרות הצרפתית בכלל וכתיבתו של מופסאן בפרט.

פסלו של מופסאן 

בפארק מונסו בפריז

ימי א' של בורגני פריזאי/גי די מופסאן - המלצה חמה

ימי א' של בורגני פריזאי הוא הראשון והארוך מבין ארבעת הסיפורים שבקובץ הזה. כל הארבעה, למרות שאיני יודע כיצד נבחרו, יוצרים איזושהי שלמות חיננית.

הראשון עוסק במר פטיסו, לבלר פריזאי בכיר, שרק בגיל 52 החליט שיש לעשות משהו עם החיים. בכל יום א' הוא יעשה משהו אחר, בדר"כ הרפתקה משעשעת, שרק אדם נטול כל ניסיון בחיים יכול לעשות כאלה שטויות. ביום א' אחד הוא מצטרף לחבריו לדיג, קונה ציוד יקר ומגלה בסופו של יום שהדגים כלל אינם חשובים כי אם הרוגע. מר פטיסו לא נרגע מהרוגע, מצליח לדוג דג בגודל סרדין ואין מאושר ממנו. ביום א' אחר הוא מבקר אצל חברו, לוקח אותו לבית מרזח ומשיבו שיכור לאשתו, המחרפת אותו חרפות כבירות. וכך הלאה וכך הלאה.

הסיפור השני, הרפתקה פריזאית, עוסק באישה הרואה מרחוק את פריז, חושקת בחשקיה, רוצה לחיות כאותן נשים המעבירות חייהן בסערה, זוכות לאהבות גדולות ועונג בלתי נלאה. היא עושה דבר.

יום אחד היא קמה ונוסעת לפריז ליומיים בתרוץ כלשהו של ביקור קרובים. היא עוברת בבולברים הגדולים בחוסר מנוחה, מנסה לצוד הרפתקאות, אלא שאלה לה ממש נקרות על דרכה. בסופו של דבר היא נקלעת לחנות עתיקות ושום היא פוגשת סופר מפורסם, מבקשת לקנות לו מתנה הגדולה אף מיכולתו שלו. הם מעבירים יום ולילה. זה נגמר בכך שלא כל הנוצץ הוא זהב.

הסיפור השלישי, טיול, עוסק באחד, אבא לרה. עוד טיפוס שנקלע לאותה עבודה במשך 40 שנה. ערב אביבי אחד הוא יוצא לטיול, אוכל ארוחה משובחת, שותה יין נהדר והסוף טרגי משום שכנראה אושר, ארוחה ויין משובחים לא מגיעים לכל אחד.

הסיפור הרביעי, המאלחשת, עוסק דווקא ברעיון מעניין. זה מתחיל כשאחד קורא בעיתון על סטטיסטיקה מפחידה של מספר ההתאבדויות באותה שנה. אותו אדם מגיע למקום בו מבטיחים מוות נעים בכל עת שפלוני יחפוץ. המקום אינו סתם מקום לסיום חיים כי אם מועדון של ממש, מקום בו נעים לשהות, דמי החבר גבוהים ממש והגז המשמש למוות חסר ריח, אבל מערבבים אותו עם הריח החביב על המועמד למות.

ארבעת הסיפורים כמקשה אחד מדכאים. רוב האנשים זוכים לחיים עלובים, חדגוניים, חיים החיים אותם במצוקה כלכלית גדולה ובחוסר אהבה. הסיפור האחרון הוא אולי האופטימי מכולם דווקא כשהוא עוסק במוות במפורש. בסופו של דבר, יופי של סיפורים קצרים, עליהם תהילתו של גי דה מופסאן.