מסע דילוגים/חיים באר - מופת

 

כבר לא כותבים ספרים כאלה בלה-בלה-בלה, אבל עורכים כן. חיים באר, המסרב לקבל את מקומות בשורה הראשונה של הכותבים בישראל, אבל מי שואל אותו, מעניק לנו במסע דילוגים מרהיב פכים, אנקדוטות וחלקי טורים מעיתון דבר, חמישים שנה בסה"כ, גרמו אצלי לנפילת אסימון וירטואלי. אסימון כזה הוא גם כבד ומכאיב בבוהן וגם מצלצל בקול רם כשהוא מתגלגל ומסרב להגיע למצב שכיבה סופי. אבל לאסימון כזה, שנפל אצלי לראשונה הפעם, לא הנפילה, המסקנה מהנפילה, היווה עבורי הכרה פתאומית ומהממת: את הכתיבה המהנה ביותר חוויתי דווקא מהכותבים המקומיים, אלא המהווים אותה שורה ראשונה, שחיים באר הוא לחלוטין חלק נכבד ממנה. זה מתחיל כמובן מהצמד שלו-גרוסמן, ממשיך לבאר ועוז, סליחה שקשה לי למקם את יהושע ב-א"ב הזה, אפלפלד בל נשכח, עמיר ומיכאל. בשורה השניה, אבל הצמודה לראשונה, ממש כזו הגורמת לערפל בזגוגיות המשקפיים של יושבי השורה הראשונה מנשימת אף יושבי השניה, נמצא את יהושע בר יוסף, יהודית קציר, יצחק בן-נר ונתן שחם. גם אביגדור דגן היה אמור להשתחל, אבל הוא לא כתב בעברית ועגנון, נו עגנון. משום מה, עגנון פחות מהנה אותי מבאר, אם כבר מדברים.

זו היתה פתיחה ארוכה למדי, אבל באמת רק עכשיו ממש נדרשה, לי לפחות, ולא יכולתי לוותר עליה אפילו שמדובר בבאר ודווקא רבים אחרים הוזכרו. מה שכן, זה בא למקום את באר נכון והחשבון נסגר. אם אשמע עוד פעם את באר מצטנע על מקומו, אאטום את אוזני משמוע ועיני מקרוא את הכתוביות.

על מה כותב באר? טוב ששאלתם משום שהוא כותב על הכל, כל מה שמעניין אותו, וזה לא מעט. כך הוא גם מדבר במציאות בהרצאה, אנקדוטה אחת מזכירה לו אחרת והוא סקרן בלתי נלאה. ההתבוננות שלו לא יודעת שובע והוא גם יודע לתת להתבוננויות שלו את המילים הנכונות, שתמקמנה אותן בהקשר נכון ומרתק. כמה שבאר מבקש להצטנע, איכשהו הוא תמיד במרכז. זה כמובן לא ישביע את רצונכם, אז דעו לכם שהוא כותב בעיקר על ספרים ואהבה להם ופונה אל ביבליופילים אדוקים. תגידו שאולי זה לא אתם ובטעות אתם פה, אבל אם קראתם עד עכשיו, זה כן אתם. באר יכול להראות כיהודי מבוגר קצת מבולבל ואסוציאטיבי. אל תטעו. זה אתם שמתבלבלים ובאר חד כתער, בטח כשמדובר בספרים וספרות.

אהבה גדולה לו לבני אדם, לספרים ומה שמקשר את אלה לאלה, בעיקר לחנויות ספרים והמו"סים (מוכרי הספרים) המצויים בהם.

אלא שלא רק ספרים מצויים בספר ועל אלה תצטרכו לקרוא לבד. הספר כתוב בעברית גבוהה, מתובלת מעט ביידיש, בעגה חרדית, בר"ת אלה ואחרות. אם זה מבהיל אתכם, ממילא אינכם אוהבי ספר באמת. עברו לצפיה בסדרות במחשב.

בכל מקרה, הספר הזה גרם לי לחייך לכל אורכו משל הייתי פניוויז, הליצן המבעית מ"זה" של סטיבן קינג, זה עם האף  האדום. הלחיים כאבו, הבוהן כאבה מהאסימון שנפל ומכאן שהספר הזה יכול להיות מסוכן למדי לבריאות. מופתי הוא כבר.

והיום איננו כלה/צ'ינגיס אייטמטוב - מופת

מהן ערבות קזחסטאן בכלל ותחנת בוראנלי-בראני בפרט, אם לא מקום אליו מגיעים הפליטים מכל מיני מקומות בברה"מ של אחרי מלחמת העולם השניה, מכים שם שורש באדמה הצחיחה, נשבעים להיות שם כמה שנים ולעשות לביתם-כיסם ולברוח? התחנה הזו מכילה שמונה משפחות בלבד, אבל אלה שהגיעו ונשארו היכו שורשים חזקים כל כך, שהריחוק מכל אדם ועיר עשה להם טוב. זה אמנם רק ריחוק לכאורה, שכן רכבות רבות מגיעות לתחנה והם מכירים את כל הנהגים, אבל המפגש הוא רק לרגע ושוב הם נשארים לבדם במעין קיבוץ לדבר עבודה.

את ידיגיי אנו פוגשים כשהוא מאבד את חברו הטוב קזנגפ. הגיל עושה את שלו. תוך כדי הכנות ללוויה נשלח לו הטיל המאויש מהקוסמודרום הסמוך אך כדי 30 ק"מ מתחנת הרכבת בוראנלי-בוראני לחלל, טיסה בהולה שבאה לברר על שום מה ולמה תחנת החלל המשותפת עם האמריקאים, עניין שאין לזלזל בו, אינה עונה. התחנה אינה עונה משום ששני טייסיה נחשפו למפגש נדיר וראשון עם אינטליגנציה הומנידית, דמויי אנוש שבחרו לחשוף עצמם לאחר שלמדו את בני האדם. הטילים שנשלחו הן מהצד הרוסי והן האמריקאי, למדו על המפגש ושני הצדדים בחרו שלא להביא את פרקי המפגש המדהים והמרגש לדרי כדור הארץ. דרי הסארוזֵק, ערבות קזחסטאן, כמהים למפגש אנושי סתמי, ממשלות ברה"מ של אז וארה"ב בוחרות להשתיק מפגש עם אינטליגנציה ידידותית מהחלל. צא ולמד.

אל הסיפור מצטרף ב-1952 אבוטאליפ קוטיבייב, יוגוסלבי שלחם בשורות הרוסים, נפל בשבי, לא התאבד ולכן זה פשעו הנורא, פשע ההשארות בחיים. טאנסיקבייב לומד על פשע זה במקרה. אבוטאליפ הרי הצטרף לצוות התחנה ובלילות ישב וכתב את סיפור חייב כלוחם לילדיו. לשם מה הוא כותב ומה הוא כותב? טאנסיקבייב בעל שאיפות להגיע רחוק בשלטון, במודיעין, והנה נפל לידו פרי בשל, בעידן בו הכל כבר מנומנם וכבר חלפו כשמונה שנים לאחר מלחמת העולם השניה. מדוע אבוטאליפ כותב על המאנקורטים, על אחד שהרג את אמו? האם זה רמז להרג האם? האם האֶם היא רוסיה?

לא תמיד היתה הערבה צחיחה. משהיתה פוריה ישבו בה הז'ואנז'ואנים האכזריים. הם היו צריכים עבדים. העבדים הטובים ביותר היו אלה שראשם נעטף בעור גמל טרי, שבהתכווצות העור תוך שהוא מתייבש, הוא לוחץ על הראש וגורם לעבד המאנקורט לאבד את זכרונו. אמו של מאנקורט מסויים שמעה את הסיפור ותיאור בנה, יצאה בחשאי למצוא אותו ואכן מצאה. אלא שבנה לא זכר אותה ומשהטרידה אותו, ירה בה חץ והרגה. האם אבוטאליפ רומז כאן משהו?

אם לא די בסיפור המאנקורטים, גם הסיפור על צ'ינגיס חאן בא כנראה לרמז על משהו. מדוע צריך עובד בחברת הרכבות לספר דברים כאלה לילדיו? ומה סיפר?

צ'ינגיס חאן היה גדול הכובשים בהיסטוריה. האימפריה שלו אמנם היתה קטנה מזו הבריטית, אך הבריטית היתה מפוזרת על פני כדור הארץ ואילו זו של צ'ינגיס חאן נפרסה ממונגוליה ועל פני כל אסיה בואכה אירופה. צ'ינגיס חאן הורה  שבצבאו האדיר תהיינה נשים, אל לא תהיינה לידות כל עד מסע הניצחון נמשך וכך היה. הקיסר המונגולי לא רצה עיכובים מכל סוג. אלא שדרישתו נרמסה דווקא ע"י אחד משרי המאות שלו. צ'ינגיס חאן לא יכול היה לשאת הפרת הוראה זו ובסארוזק הוא פרש מהלחימה, ממש על גבול אירופה, מסר את השליטה לבני משפחתו ונעלם. האם אבוטאליפ אכן התכוון להביא בזאת מסר בכתיבתו?

בסופו של דבר, אבוטאליפ אף הוא נעלם מעל במת הסארוזק, רק כדי להותיר מכולם רק את ידיגיי, שיקבור את קזנגפ כעבור כשלושים שנה. הקבורה נערכה תחת מטח טילים, שמטרתו כנראה מחיקת כל שארית הקשר האנושי עם ההומנידים המבקשים שלום.

כנאמר, ספר מצטבר.

הקריאה החוזרת בוהיום איננו כלה מלמדת שהסיפור מופתי כשהיה בקריאה ראשונה. זוהי עוצמה מופתית מצטברת בסיפור שמתעצם ומתעצם ומלמד, כאילו לא ידענו, שהאדם הוא חיה מסוכנת ביותר, מסוכנת למינו, לסביבתו לכל מי שמבקש מנוחה ושלום. גם משנוצר קונצנזוס נדיר בין השונות בשיטות ובממשלות, ארה"ב וברה"מ, דווקא שוחרי שלום הומנידים מחזירים את הגלגל לאחור וכולם בוחרים להרים מגנים ולהתחפר שוב בשונות ובסכנה לכאורה.

זכיתי לשוב ולקרוא בספר מופת מיוחד במינו, הטוב בספרי המופת אי-פעם.