מהן ערבות קזחסטאן בכלל ותחנת בוראנלי-בראני בפרט, אם לא מקום אליו מגיעים הפליטים מכל מיני מקומות בברה"מ של אחרי מלחמת העולם השניה, מכים שם שורש באדמה הצחיחה, נשבעים להיות שם כמה שנים ולעשות לביתם-כיסם ולברוח? התחנה הזו מכילה שמונה משפחות בלבד, אבל אלה שהגיעו ונשארו היכו שורשים חזקים כל כך, שהריחוק מכל אדם ועיר עשה להם טוב. זה אמנם רק ריחוק לכאורה, שכן רכבות רבות מגיעות לתחנה והם מכירים את כל הנהגים, אבל המפגש הוא רק לרגע ושוב הם נשארים לבדם במעין קיבוץ לדבר עבודה.
את ידיגיי אנו פוגשים כשהוא מאבד את חברו הטוב קזנגפ. הגיל עושה את שלו. תוך כדי הכנות ללוויה נשלח לו הטיל המאויש מהקוסמודרום הסמוך אך כדי 30 ק"מ מתחנת הרכבת בוראנלי-בוראני לחלל, טיסה בהולה שבאה לברר על שום מה ולמה תחנת החלל המשותפת עם האמריקאים, עניין שאין לזלזל בו, אינה עונה. התחנה אינה עונה משום ששני טייסיה נחשפו למפגש נדיר וראשון עם אינטליגנציה הומנידית, דמויי אנוש שבחרו לחשוף עצמם לאחר שלמדו את בני האדם. הטילים שנשלחו הן מהצד הרוסי והן האמריקאי, למדו על המפגש ושני הצדדים בחרו שלא להביא את פרקי המפגש המדהים והמרגש לדרי כדור הארץ. דרי הסארוזֵק, ערבות קזחסטאן, כמהים למפגש אנושי סתמי, ממשלות ברה"מ של אז וארה"ב בוחרות להשתיק מפגש עם אינטליגנציה ידידותית מהחלל. צא ולמד.
אל הסיפור מצטרף ב-1952 אבוטאליפ קוטיבייב, יוגוסלבי שלחם בשורות הרוסים, נפל בשבי, לא התאבד ולכן זה פשעו הנורא, פשע ההשארות בחיים. טאנסיקבייב לומד על פשע זה במקרה. אבוטאליפ הרי הצטרף לצוות התחנה ובלילות ישב וכתב את סיפור חייב כלוחם לילדיו. לשם מה הוא כותב ומה הוא כותב? טאנסיקבייב בעל שאיפות להגיע רחוק בשלטון, במודיעין, והנה נפל לידו פרי בשל, בעידן בו הכל כבר מנומנם וכבר חלפו כשמונה שנים לאחר מלחמת העולם השניה. מדוע אבוטאליפ כותב על המאנקורטים, על אחד שהרג את אמו? האם זה רמז להרג האם? האם האֶם היא רוסיה?
לא תמיד היתה הערבה צחיחה. משהיתה פוריה ישבו בה הז'ואנז'ואנים האכזריים. הם היו צריכים עבדים. העבדים הטובים ביותר היו אלה שראשם נעטף בעור גמל טרי, שבהתכווצות העור תוך שהוא מתייבש, הוא לוחץ על הראש וגורם לעבד המאנקורט לאבד את זכרונו. אמו של מאנקורט מסויים שמעה את הסיפור ותיאור בנה, יצאה בחשאי למצוא אותו ואכן מצאה. אלא שבנה לא זכר אותה ומשהטרידה אותו, ירה בה חץ והרגה. האם אבוטאליפ רומז כאן משהו?
אם לא די בסיפור המאנקורטים, גם הסיפור על צ'ינגיס חאן בא כנראה לרמז על משהו. מדוע צריך עובד בחברת הרכבות לספר דברים כאלה לילדיו? ומה סיפר?
צ'ינגיס חאן היה גדול הכובשים בהיסטוריה. האימפריה שלו אמנם היתה קטנה מזו הבריטית, אך הבריטית היתה מפוזרת על פני כדור הארץ ואילו זו של צ'ינגיס חאן נפרסה ממונגוליה ועל פני כל אסיה בואכה אירופה. צ'ינגיס חאן הורה שבצבאו האדיר תהיינה נשים, אל לא תהיינה לידות כל עד מסע הניצחון נמשך וכך היה. הקיסר המונגולי לא רצה עיכובים מכל סוג. אלא שדרישתו נרמסה דווקא ע"י אחד משרי המאות שלו. צ'ינגיס חאן לא יכול היה לשאת הפרת הוראה זו ובסארוזק הוא פרש מהלחימה, ממש על גבול אירופה, מסר את השליטה לבני משפחתו ונעלם. האם אבוטאליפ אכן התכוון להביא בזאת מסר בכתיבתו?
בסופו של דבר, אבוטאליפ אף הוא נעלם מעל במת הסארוזק, רק כדי להותיר מכולם רק את ידיגיי, שיקבור את קזנגפ כעבור כשלושים שנה. הקבורה נערכה תחת מטח טילים, שמטרתו כנראה מחיקת כל שארית הקשר האנושי עם ההומנידים המבקשים שלום.
כנאמר, ספר מצטבר.
הקריאה החוזרת בוהיום איננו כלה מלמדת שהסיפור מופתי כשהיה בקריאה ראשונה. זוהי עוצמה מופתית מצטברת בסיפור שמתעצם ומתעצם ומלמד, כאילו לא ידענו, שהאדם הוא חיה מסוכנת ביותר, מסוכנת למינו, לסביבתו לכל מי שמבקש מנוחה ושלום. גם משנוצר קונצנזוס נדיר בין השונות בשיטות ובממשלות, ארה"ב וברה"מ, דווקא שוחרי שלום הומנידים מחזירים את הגלגל לאחור וכולם בוחרים להרים מגנים ולהתחפר שוב בשונות ובסכנה לכאורה.
זכיתי לשוב ולקרוא בספר מופת מיוחד במינו, הטוב בספרי המופת אי-פעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה