1979/כריסטיאן קראכט - המלצה קלושה

גם בספר הזה, כמו בספר שהופיע אחריו, ארץ פרומה, קראכט פועל, כותב למעשה, לפי סגנון של חיבה למותגים רבי-רושם, חיבה לגברים ותמיהה מה בעצם נותנים כל היופי, המותגים, הכסף והסמים לאדם.

1979 הופיע בפרוזה אחרת של עם עובד. זהו ספרון קטן ממדים, 186 עמודים צנומים. סלחו לי שלא קלטתי את שם הגיבור, המדבר בגוף ראשון. לעומת זאת, שם החבר כריסטופר. הזמן, כאמור, 1979 במקום לא אחר מאיראן העוברת מהפכה אסלאמית, העומדת לשנות את העולם לרעה מאוד. זוג החברים, כריסטופר האדריכל והמספר מעצב הפנים, באו לתייר בטהרן, להביט בחמודותיה ולהסתובב בעיר אפופת סמים, מותגים, מסיבות ואלכוהול.

אבל כל זה נגדע בידי המהפכה, שמבצעיה חושבים שטוב אסלאם ורע ישראל ואמריקה, כריסטופר לא מחזיק מעמד ונותר המספר, הנשלח למצוא הר בטיבט, שההקפה שלו מבטיחה נירוונה. הוא מגיע להר, אבל מסיים בידיהם של הסינים לצורך חינוך מחדש. לא בטוח שזו נפילה מאיגרא רמא לביא עמיקתא, לא בטוח שממש יש סיפור, אבל מעניין לקרוא, אין שורה מיותרת ומי שעסוק בספרות השוואתית, חפירה והתפלספות עשוי למצוא כאן בהחלט כר נרחב ללהג בלתי נדלה.

שוגון/ג'יימס קלאוול - להתרחק

שוגון מורכב משני כרכים, כ-1000 עמודים צפופים. אילו פורסם היום היה מכיל כ-1300 עמודים. מיטיבי קרוא אינם נרתעים מעמודים רבים כל כך לו מדובר בספר מרתק. לא כך המצב בספר שלפנינו.

אני לא נוהג לסקר ספר שלא קראתיו עד תומו. בתחילה קראתי את מלך עכברוש, ממנו לא התרשמתי ביותר. שוגון הוא ספר מפורסם מאוד ולכן חשבתי שכדאי לתת לו סיכוי. נתתי עד עמוד 340 ונשברתי. שליש זה די והותר כדי להבין שאין תקווה.

הספר עמוס מלל, לא בשל כמות דפיו, אלא מלל עודף, דיאלוגים שאינם נגמרים וניסיון ללמד את הקורא כיצד בני העולם המערבי אנגלים-פורטוגלים-ספרדים הם עמים ברברים וגסי רוח, ואילו היפנים מעודנים, אוהבי חיים, בעלי קוד התנהגות מוקפד, חובבי סקס מכל סוג ומין, אוכלים מעט, מתרחצים הרבה ושוחרי כבוד. הכבוד מביא אותם להתיז ראשי יריבים כעניין של מה בכך, כי הם הרי סמוראים – לוחמים ללא חת – ולבצע מיני התאבדויות על התנהגויות לא הולמות.

קלאוול מקפיד ללמד אותנו מיהם היפנים הללו. הבעיה היא, שאותם יפנים כלל לא קיימים יותר, אפילו לא אותם היפנים, שמדינתם נסגרה בפני העולם עד לפני מאה ויותר. סיום מלחמת העולם השניה, וליתר דיוק, הטלת שתי פצצות האטום, שינו את היפנים לבלי הכר. רוצים להכיר יפנים? קראו את שפרה הורן בחוויה יפנית, או את זיכרונותיה של גיישה, את בן-עמי שילוני ואפילו את בננה יושימוטו והרוקי מורקמי. רוצים לסבול קשות ולא להבין כיצד נפלה עליכם הצרה הזו, קראו את שוגון.

שוגון הוא ספר מתיש, גס רוח, ארוך כאורך הגלות, מתחכם ולא חכם והגדול בפשעיו, נכתב ע"י במאי סרטים. למה זה פשע? משום שבכל כמה עמודים יש פאוזות רבות משמעות, היכולות להיות עצירות רבות משמעות בסרט, מה שמגביר את הדרמה ומעלה את לחץ הדם. בספר זה פשוט מתיש, מה גם לצלוח ים של טקסט ששיאיו מועטים. אחד השיאים, תרתי משמע, זה הצחקוקים של הנשים היפניות הזעירות לנוח השטרונגול המתגלה במלוא אורכו של האנגלי הברברי. זה קלאוול במיטבו.

ועל מה הספר? על בלאקתורן, נווט האניה, שהגיע עם ספינתו נציגת בריטניה/הולנד אל חופי יפן בשנת 1600. ההגעה היא מקרית, רוב המלחים כבר מתו ממחלות ורק קומץ נותר. הנווט הוא בדרך כלל אדם יקר ערך במסעות שכאלה ובלאקתורן נשבה ע"י טורנגה, החזק באנשי הצבא היפנים, סמוראי כמובן, המתכוון להתחזק עוד יותר בסיוע המסחר בים. נשמע דרמטי? רק חשבו על זה: עורך מודרני היה מוריד 80-90% מהטקסט, מזה היה נותר ספרון של מאתיים ומשהו עמודים מרווחים מודרניים. הספר היה הופך לספר נוער ואז היה צריך להתמודד מול משחקי הרעב ולקוות שיהיו קהלים מפוצלים הקוראים גם את משחקי הרעב וגם ירודונים כמו שוגון. אז היה צריך לחכות לדמדומים ולקוות שכמה מאלה המבקרים בתיכון לילה יעדיפו גם את שוגון.

אשליות.

חתול רחוב/ערן בדינרי - המלצה חמה

חתול הרחוב הלז דווקא לא מייאו אותי, לא התחכך ברגלי ולא דרש מיני תרגימא. הוא הגיע אלי בדרך (כמעט) כל ספר ודרש את תשומת לבי.

אז נתתי לו.

לא יודע מה בדיוק קראתי, אבל זה היה מרתק.

אבי בלומשטיין הוא חברו של מחבר הספר ערן בדינרי. אבי מסתובב בעולם ומנסה איכשהו להעביר את חייו הדואבים, חיי דיכאון וחרדה. פרנסתו מהביטוח הלאומי, שהכיר בו כנכה לאחר ניסיון התאבדות. תקווה אין לו, קשרים גם לא, אפילו לא קשר שכמעט נכפה עליו ע"י פסיכולוגית צעירה, דווקא לא המטפלת שלו, אבל אחת שרוצה.

אבי נוהג להיפגש עם ערן בדינרי אחת לשבוע, שם הם מעבירים שעות של שיחה וסביאה. במפגש האחרון ערן מודיע לחברו הטוב שהמוזות שותקות, ההשראה יבשה וכבר אין מה לעשות.

בסה"כ ספרון קטן, הדוק, רזה במובן הטוב של המילה, מותיר אחריו אותה מועקה של מי שמכיר פגועי נפש חסרי תקווה, שגם שמש מופזת לא מאירה יותר את הדרך בה הם צועדים, גם כשאין ענן אחד קטן בשמים שיסתיר אותה.

הישג.

החטא ועונשו/פ.מ. דוסטויבסקי - לא חובה

אומרים שדוסטויבסקי יודע לתאר את נפש האדם, להביא סוגיות של מוסר בספריו ועוד תארים ההופכים את הקריאה (המאוסה) לזורמת יותר ובעלת ערך רב יותר. האם המקרה שלפנינו אופייני?

אופייני אם לוקחים בחשבון שזה סיפור מבולבל, מטורלל ולגמרי לא משוכלל. סיפור קשה לקריאה, 469 עמודים צפופים בתרגום האלמותי של וולפובסקי משנת 1961, שדורות של תלמידים נדרשו ללמוד ממנו ובו והיאוש היה גדול ורב.

אם כן, איזה נפש של איזה אדם מתאר לפנינו דוסטויבסקי חביבנו? בעיקר את נפש האדם הלוקה בנפשו, אדם (או אישה) עם פאתוס אדיר, העוויות הדורשות צלצול לאחים בלבן מהמחלקה הסגורה ועוד כהנה וכהנה התנהגויות משובבות נפש.

גיבורנו הוא הרי ראסקולניקוב, סטודנט לשעבר ועני מרוד כיום, שפרש זה לא מכבר מהאוניברסיטה מחוסר יכולת לשלם. למה לא יכול היה לשלם? כי עצל הוא. אמנם מאמו קיבל מעט כסף, אף שהיא לא שופעת בו, אלא שהוא התעצל ללכת ללמד תלמידים, שההכנסה מהם בטוחה, ולחיות ככל סטודנט אחר. בנקודה בה אנו פוגשים את ראסקולניקוב הוא מצוי במצב כל כך רע שהוא מחליט לרצוח מלווה בריבית, אישה זקנה ומרוטה ואת אחותה. מעשה נמהר שדורות של סטודנטים, מרצים וסתם משועממים ניסוי לעמוד על טיבו ובעיקר טיבו המוסרי, באשר דוסטויבסקי אינו כותב מותחנים, אלא אם מדובר במתיחת סבלנותו של הקורא. דוסטויבסקי מתמחה בספרים בהם הפן המוסרי חזק, אלוהים מוצדק והאדם יצור מי ישורנו. איכשהו, זה לא מתחבר לספרים נעימים, מעניינים, מאירי עיניים, קוהרנטיים ומושכים.

הרצח נעשה די בהתחלה ומאז מי שבעיקר סובל מהרצח הוא הקורא. הסיפור תופס מיני כיוונים סתמיים, דמויות נכנסות ומתקשות לצאת, הפאתוס נוזל מכל כיוון, עומס השמות, מחלה רוסית נודעת, תופס כאן התנפחות משל היה בוב ספוג.

אז למה אני קורא וסובל? כי אני צריך לדעת על מה המהומה. מאחר ובעברי כבר כמה ספרים של המטורלל הידוע דוסטויבסקי כמו האידיוט (האידיוטי) והאחים קרמזוב (עוד התעסקות לאחים בלבן), ציפיות גדולות לא היו לי והן הלכו ודעכו ככל שהקריאה התקדמה והיא התקדמה בקושי.

ראסקולניקוב הרוצח מתגלה כבחור עם קשיים אדירים להשאר ער, להיות עקבי, לשמור על קשרי משפחה תקינים ולהודות על מזלו הטוב שכל כך הרבה אנשים רוצים בטובתו. במילים אחרות: אשפת אדם. במילים עוד יותר רבות ושונות, אדם המתגלה כאדם מוסרי כשהוא כבר ער, עקבי ושפוי וממש לא ברור למה רצח. כן ברור שלקלבוש ממש לא בא לו ללכת, באשר רצח, לשיטתו, לפעמים מוצדק הוא. איך מוצדק? לזה צריך לשאול את נפוליון וזו קצת בעיה.

ולמרות זאת, בסופו של דבר, בעברו הרחוק וגם הקרוב, מעשיו היו כאלה שדווקא העידו על היותו אדם מתחשב, נדיב, רב תושיה, כזה שלא מסוגל למעשה פשע.

מאחר ומדובר בסיפור העוסק גם בחטא וגם בעונש, עד עכשיו ידוע החטא (ויש האומרים, הפשע). מה עם העונש? יותר טוב שלא תשאלו משום שזה לא ממש חשוב והיום זה נשמע קלוש וחלוש. אף מו"ל לא היה מוציא כזה ספר בעידן בו רגשות הקוראים קהו והם מבקשים משהו חזק יותר, הגיוני יותר ופחות רומן רומנטי בגרוש בסיומו.

יכול להיות שבזמן כתיבת הספר ופרסומו, הוא נחשב חזק וכזה המכיל דילמות מוסריות שיש לדון בהן ולפתח אותן. היום זה לא מחזיק מים. כל כך הרבה ספרים מופלאים נכתבו מאז שאתם רק יכולים לעשות לעצמכם טובה ולחסוך לעצמכם שעות רבות של קריאה חסרת תוחלת ולפנות לספרים טובים יותר.