שוגון מורכב משני כרכים, כ-1000 עמודים צפופים. אילו פורסם
היום היה מכיל כ-1300 עמודים. מיטיבי קרוא אינם נרתעים מעמודים רבים כל כך לו
מדובר בספר מרתק. לא כך המצב בספר שלפנינו.
אני לא נוהג לסקר ספר שלא קראתיו עד תומו. בתחילה קראתי את
מלך עכברוש, ממנו לא התרשמתי ביותר. שוגון הוא ספר מפורסם מאוד ולכן חשבתי שכדאי
לתת לו סיכוי. נתתי עד עמוד 340 ונשברתי. שליש זה די והותר כדי להבין שאין תקווה.
הספר עמוס מלל, לא בשל כמות דפיו, אלא מלל עודף, דיאלוגים
שאינם נגמרים וניסיון ללמד את הקורא כיצד בני העולם המערבי אנגלים-פורטוגלים-ספרדים
הם עמים ברברים וגסי רוח, ואילו היפנים מעודנים, אוהבי חיים, בעלי קוד התנהגות
מוקפד, חובבי סקס מכל סוג ומין, אוכלים מעט, מתרחצים הרבה ושוחרי כבוד. הכבוד מביא
אותם להתיז ראשי יריבים כעניין של מה בכך, כי הם הרי סמוראים – לוחמים ללא חת – ולבצע
מיני התאבדויות על התנהגויות לא הולמות.
קלאוול מקפיד ללמד אותנו מיהם היפנים הללו. הבעיה היא,
שאותם יפנים כלל לא קיימים יותר, אפילו לא אותם היפנים, שמדינתם נסגרה בפני העולם
עד לפני מאה ויותר. סיום מלחמת העולם השניה, וליתר דיוק, הטלת שתי פצצות האטום,
שינו את היפנים לבלי הכר. רוצים להכיר יפנים? קראו את שפרה הורן בחוויה יפנית, או
את זיכרונותיה של גיישה, את בן-עמי שילוני ואפילו את בננה יושימוטו והרוקי מורקמי.
רוצים לסבול קשות ולא להבין כיצד נפלה עליכם הצרה הזו, קראו את שוגון.
שוגון הוא ספר מתיש, גס רוח, ארוך כאורך הגלות, מתחכם ולא
חכם והגדול בפשעיו, נכתב ע"י במאי סרטים. למה זה פשע? משום שבכל כמה עמודים
יש פאוזות רבות משמעות, היכולות להיות עצירות רבות משמעות בסרט, מה שמגביר את
הדרמה ומעלה את לחץ הדם. בספר זה פשוט מתיש, מה גם לצלוח ים של טקסט ששיאיו
מועטים. אחד השיאים, תרתי משמע, זה הצחקוקים של הנשים היפניות הזעירות לנוח
השטרונגול המתגלה במלוא אורכו של האנגלי הברברי. זה קלאוול במיטבו.
ועל מה הספר? על בלאקתורן, נווט האניה, שהגיע עם ספינתו נציגת
בריטניה/הולנד אל חופי יפן בשנת 1600. ההגעה היא מקרית, רוב המלחים כבר מתו ממחלות
ורק קומץ נותר. הנווט הוא בדרך כלל אדם יקר ערך במסעות שכאלה ובלאקתורן נשבה
ע"י טורנגה, החזק באנשי הצבא היפנים, סמוראי כמובן, המתכוון להתחזק עוד יותר בסיוע
המסחר בים. נשמע דרמטי? רק חשבו על זה: עורך מודרני היה מוריד 80-90% מהטקסט, מזה
היה נותר ספרון של מאתיים ומשהו עמודים מרווחים מודרניים. הספר היה הופך לספר נוער
ואז היה צריך להתמודד מול משחקי הרעב ולקוות שיהיו קהלים מפוצלים הקוראים גם את
משחקי הרעב וגם ירודונים כמו שוגון. אז היה צריך לחכות לדמדומים ולקוות שכמה מאלה
המבקרים בתיכון לילה יעדיפו גם את שוגון.
אשליות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה