יום שלישי, 29 בספטמבר 2020

שירת הברבור/טל בר - המלצה רפה


הספר הזה קיבל אישור של ועדת שרים מיוחדת, של הצנזורה, משל הסתיר יותר משגילה. מה בדיוק יש להסתיר במבצעי המוסד? את דרך ההתנקשות בבכירי הגרעין האירנים בצליפה מרחוק, במטען חבלה מוצמד לרכב, ברעל בשמפניה? נו, באמת.

דניאל גורדון (דניאל ליטמן, עומר מתאג"ד, בסדרה) הוא קצין באחת היחידות הנבחרות בצה"ל ומטבע הדברים דגו אותו להמשך שרות עבור הוד מלכותה, מדינת ישראל. ההמשך טבעי ומדריכו במוסד הנרי (שמיל בן ארי, בסדרה) רואה בו חניך מצטיין. אנחנו כמובן יודעים את האמת ממקור ראשון, הוא הרי פונה אלינו בגוף ראשון, והוא למעשה חניך מתבכיין. הוא לא מבין למה לחסל חיות רעות על שתיים, כאלה שלא היו חושבים פעמיים לו עמדנו מולם ואקדח בידם. כל חיסול שלו, ולא שהיו רבים, מעורר בו פלצות.

אלא שלדניאל יש גם חיים, אמנם כפולים, כשבחיים בהם הוא נקרא דניאל הוא גם מתחתן עם נטע אהובתו (דניאל גל, תאג"ד) ובחיים בהם הוא טיילר היהלומן מטורונטו, הוא צמוד לאלכס (רונה לי שמעון, פאודה). צמוד, אבל רק למי שעוקב אחריו ותוהה על פשרו.

אלא שהמוסד לא נקי מכשלים וכשזה קורה, דניאל/טיילר נלכד, מועבר לסוריה ומגיע לשירת הברבור שלו, כמעט לסוף דרכו.

הספר כתוב בעברית טובה ונטולת שגיאות, אפילו האמונות טפלות ולא תפלות. לא עניין של מה בכך בעמנו הנבער. אבל לבטחוני האישי אני משלם תשלום כבד: המיסים גבוהים, המכוניות יקרות, האינטרנט איטי, השירות הממשלתי מעצבן ולעומתי. כשזה מגיע למוסד, אני מצפה לחיסולים נטולי התחבטויות אישיות. גם הפשלות צריכות להיות אלגנטיות, שהמילה מוסד תהדהד בכל שידור חדשות בעולם, משל גם שם היינו ואיפה אנחנו לא ועוד נהיה. אז הפעם לא הצלחנו, מתארגנים וכבר חוזרים לחסל.

דניאל/טיילר עושה טעות אישית, הן הוא רק בכיין בשר ודם, התשלום לא ברור, אבל על הטעות השניה שעשה, דווקא נחלץ באלגנטיות, אמנם בשן ועין, אבל שאפו על המקוריות, על החולדה ועל היוזמה של הנרי אביו הרוחני.

בסה"כ ספר קריא, מעביר זמן, הופך דפים וסביר.

 

הזקן והים/ארנסט המינגוויי - להתרחק


80 עמודים באמא והאבא של כל הקלאסקיות המודרניות נפרסים לפנינו בחסות משרד החינוך. את הספר קראתי לראשונה בנערותי. עתה שבתי אליו על-מנת לסקר אותו וחיש קל הוא התיישב על משבצת הקטילה.

80 עמודים של שומכלום נפרסים לפנינו בשפה יומיומית סבירה. שום דבר לכתוב עליו הביתה, קטילה כן. ובמה דברים אמורים, למי שטרם נפגש עם המינגוויי? באחד סנטיאגו הזקן, איש חזק נפשית וגופנית, דייג ותיק וזקן מהוואנה, קובה. הנער, שעד לאחרונה סייע לו בדיג, עבר לסירה אחרת וכך יצא לו הדייג הזקן לדוג לבד, עוד יציאה מיני רבות. ואכן, דג חרב ענקי נתפס, גרר את הסירה לים, הוכה למוות, נקשר, לסירה והזקן עשה דרכו חזרה.

על הספר זכה המינגוויי בפוליצר. מה עבר לשופטים בראש, לא ברור, אלא אם נקראו לארוחה על טהרת הדגים והשמפניה לשימון העניינים. גם קאוויאר בטח היה שם.

שממה, פשוט שממה, הספר הזה. נטול כל חוש דרמה, כל כתיבה עילית. הזקן הוא הרי רק חובב בייסבול בכלל ודימאג'יו בפרט, למי שזה אומר משהו. אז יצא לו דג חרב ארוך מהסירה שלו, שאורכה קצר ממכונית מיני של היום.

היתרון היחיד לתלמיד זה האורך הקצר, מיניות נעדרת כדי להסיר מוקשים מדרכם של מורים נבערים ונער נוגע ללב, הדואג לדייג הזקן ומביא לו את ארוחותיו ואת עיתוניו.

אפשר לדלג.

 

יום שבת, 26 בספטמבר 2020

בגוף אני מבינה/דויד גרוסמן - המלצה


למאיר שלו יש את העמק שלו, קצת מהמדבר וטיפונת ירושלים. לעמוס עוז יש הרבה ירושלים, קיבוץ חולדה והבנה בכפרים. חיים באר מהלך בסמטאות ירושלים כבתוך שלו. העמקים, הכפרים והסמטאות של גרוסמן הם כולם אנושיים. ההבנה שלו בנבכי בני האדם פנומנלית ממש. המשפטים שלו מהממים, לעיתים נוטפי ארס, תמיד אוהבי אדם. איך אמר היכנשהו: לספר סוד לסופרת, זה כמו להתחבק עם כייס.

בגוף אני מבינה מהלך בשני מישורים: זה שבו רותם מקריאה סיפור שכתבה, שיש בו ממה שארע לאמה נילי בעברה המקצועי, זו השוכבת על ערש דווי ומקשיבה לסיפור הרווי מתח מיני בין מדריכת יוגה אי שם בקיץ הלוהט של ים המלח, באחד ממלונות הנופש בעבר, לבין קובי. מי הוא קובי? בסרט שיהיה, או בסדרה, דמותו של קובי נלקחה מעטיפת הספר החלקיקים האלמנטריים של מישל וולבק. הוא בן חמש-עשרה וחצי ואביו הגוץ, למרות תמירותו של "קובי", רוצה את בנו גבר-גבר כמוהו. מה מדריכת יוגה אמורה לעשות עם מידע כזה, להפוך נער לגבר-גבר? היא מחכה לבואו של גוצניק נוסף בדמות אביו ומקבלת נסיך מצרי, כהגדרתה.

רותם מקריאה ואמה, הלומת התרופות, מקשיבה לסיפור שקרה, אולי לא ממש כך, אבל קרה באמת. הלומה רק מהתרופות? רותם יודעת שלא תהיה הזדמנות נוספת להקראה, שיש בה שמץ אמת אכזרית ושפע ארוטיקה. קובי, שברח מכל שיעור ספורט בפנימיה, מתגלה כעלם חן גמיש, העושה כל מה שמבקשים ממנו עד שהוא ומדריכתו, בסיפור, בסיפור, נרדמים מזרן ליד מזרן באמצע השיעור. היה או לא היה? כנראה היה, אבל קובי הוא לא קובי, כי אם צחי וקובי הורחק מהפנימיה מסיבה עלומה. זו פנימיית סוף הדרך ולא מחזיקים עושי צרות.

מטעמי תקינות פוליטית, סיפור כזה לא היה יכול להתרחש היום. הוא נכתב ב-2001 ומה שמופיע בו חסר היגיון. צחי נפתח מעט מעט בפני נילי. פתאום חוקי היוגה מוגמשים וצחי שואל בתמימות עילגת כהרגלו אם אפשר גם מסז'. נילי לא מבינה באיזה מסז' מדובר, אבל זה מסתיים בחדרה ובעירום. עירום שלו. האנטנות שלכם הזדקרו, לא בטוח שהסיום המפוזר יספק אתכם, אבל הפוטנציאל האירוטי מושך עד הסוף המטורלל.

זהו הסיפור השני בספר. הראשון נסמך בכבדות על זרם התודעה ולא קריא.

 

יום חמישי, 24 בספטמבר 2020

אל מול הלילה/דלפין דה ויגאן - המלצה חמה


למי אין שלדים בארון? יש כאלה שיש להם שלדים של מה שהיו פעם מקקים, ובמקרה של משפחתה של לוסיל פוארייה, אמה של דלפין דה ויגאן, מדובר בדינוזאורים מסוג טיראנורקס.

לוסיל היתה ילדה יפהפיה. בגיל 7 כל צרפת הכירה אותה, צרפת של 1953. כילדה היא דגמנה עבור ליין של בגדים ולא רק, ותמונתה הופיעה בכל מקום, בכל תחנת מטרו ועל כל מפית שחולקה לכל ילדי צרפת. מאחר והספר מבוסס כולו על מקרה שהיה, זה די פנומנלי. משפחתה של לוסיל כללה 9 ילדים, שמונה מהם בני המשפחה עצמה, יפים, בלונדינים ובהירי עיניים. מלאכיים ומקוללים. בסיום הספירה שלושת הילדים האמצעיים כבר לא היו בין החיים. אחד נפל לבאר, אנטונן, השני מת מוות שבין חנק והתאבדות מוזרים בגיל ההתבגרות, ז'אן-מארק והשלישי, מילו, סתם דפק לעצמו כדור בראש. לוסיל נותרה בחיים, אבל אלה אינם חיים. כשז'אן-מארק הובא, ילד שחרחר כתחליף לאנטונן המת, הוא השתלב במשפחה שאימצה אותו. כשמת בגיל ההתבגרות ומילו בן ה-13 לא יכול היה להרגע ובכה, כאן השתתפתי בבכי כנגד אותה אומללות בלתי נתפסת. אז שלושה מתים נספרו, ספירת ביניים, ואחת לוסיל חיה/מתה, שגם היא טורפת נפשה בכפה והיא בת שישים פלוס.

אבל אגיע לזה.

הספר בנוי משלושה חלקים, כתוב בצורה קרה ומחושבת, ועם כל הקור והדיוק, המשפטים הקצרים, המידע המצומצם והדיוק, דה ויגאן מצליחה להפיל את הקורא במלכודת דמעות פעם אחר פעם. לא סתם נכתב על העטיפה ע"י הל'אקספרס: "אלוהים, איזה ספר!". לו היה זה הניו יורק טיימס, אפשר היה להניח את הספר בצד מבלי לקרוא.

החלק הראשון עוסק במשפחה המורחבת, בא האתלטית עד גיל מאוחר ליאן, זו שרצתה תריסר ילדים, אבל הגיע עד טום, בעל תסמונת דאון והאהוב מכולם, מתה בטוב. ז'ורז' האב היה דמות כריזמטית, נודיסט ומדריך סקי מים, ללא רישיון הדרכה. קטן עליו. לוסיל היתה הבת האהובה על ז'ורז'.

החלק השני עסק בשנים האפלות של לוסיל, שנים של נפילה, של אשפוזים, של חרדות חוזרות ונשנות אצל דלפין ואחותה, הבנות.

החלק השלישי הוא החלק בו לוסיל הצליחה למרות הכל וכנגד כל הסיכויים למשוך עצמה מעלה, ללמוד עבודה סוציאלית ולעסוק בזה. משלא הצליחה לעמוד בכאבים בסרטן הריאות שהתגלה בה, החליטה למות כשהיא חיה. הגדרה משונה, אבל אומרת הכל על אישה יוצאת דופן זו.

לכאורה, מה טעם בספר זה? מדובר בספר של מחברת לא אלמונית בצרפת, על אשה שכל צרפת הכירה אותה בילדותה, על משפחה של מלאכים בלונדיניים, שלמרות הכל וכנגד כל הסיכויים, לא בחרו תמיד בחיים כדרך חיים. הם בחרו למות בעודם מתים מהלכים.

ספר עם עוצמה, שלא תמיד עוצמה זו ניכרת בכתיבה היבשה, עד שמועדים, כבר אמרתי. החלק בו מתגלה לוסיל במיטתה, הצורה ומי שמגלה, אז כבר באמת לא ניתן לסכור את הדמעות.

 

יום שני, 21 בספטמבר 2020

הרג קומנדטורה/הרוקי מורקמי - המלצה


 

במשך כמה שנים לא יצא שום ספר חדש של מורקמי וזה יוצר מצב גופני לא נוח. הויטמין הזה נמנע מהגוף וצריך אספקה מחדש. והנה מורקמי חדש והקריאה בו משולה לכניסה לנעל בית ישנה ונוחה. הבור בקרקע נמצא, כך גם המספר בן השלושיםומשהו, הסוריאליזם והטבעיות שהסיפור עובר בין חלקיו היומיומיים והפחות יומיומיים. זה מורקמי, קבלו אותו או חבקו אותו.

המספר, ששמו לא ידוע לנו, מספר לנו על קץ נישואיו. אשתו בוחרת לסיים את הקשר. ילדים אין, הוא בן שלושים ושש, צייר דיוקנאות ידוע ומבוקש מאוד. יחד עם סיום הנישואין ויציאה לנסיעה ארוכה בצפון יפן, המספר מבקש גם לסיים קריירה כצייר דיוקנאות ולהפוך לצייר מן השורה. מחבר נודע לו שיש בית שהיה שייך לאביו, צייר מפורסם בזכות עצמו. האב במצב סקלרוטי, הבית נטוש והנה מגורים בשכר סמלי. רק שישמור על הבית. זו הצעה שלא מסרבים לה. בבית יש סדנה לציור, מאות תקליטי אופרות, בידוד באחד משרשרת רכסי הרים. כמו כפפה ליד.

ואז מגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה: עוד דיוקן אחד בשכר גבוה. הסוכן מבקש, הצייר מסרב, אבל הכסף מדבר. מתברר כי מבקש הציור הוא "שכן" מרכס סמוך, גבר בן 54, בעל שיער לבן לגמרי, יפה תואר ולבוש בקפידה. בשיחה מתברר שהוא עשיר יחסית ואינו ממש עובד, רק משחק מעט בבורסה. שיחת הרקע שימשה את הצייר כעזר לציור, שכן כך נהג עם כל מי שצייר. הישיבה מול כן הציור לא התחייבה בשום מצב. שיחה כן. הציור צויר, המצויר, מר מנשיקי, התלהב באיפוק המתבקש, שילם מעל ומעבר וידידות מסויימת נרקחה ביניהם כשכנים רכס מול רכס. עד שפעמון מסוים באחת וחצי בלילה שב והעיר את הצייר שוב ושוב.

מפה לשם, מנשיקי מציע לצייר להביא ציוד מתאים, שיסיר את כיפת המקדש הקטן, ממנו התגלו קולות הפעמון ביער הגובל בבית הצייר. במקביל מתגלה גם ציור בעליית הגג, ציור של הצייר המפורסם שגר בבית, ציור בשם הרג קומנדטורה. ציור ובור באדמה והחגיגה מתחילה. תלמידה אחת בחוג לציור מתגלה כבעלת עניין למנשיקי השכן ובית שלישי מרכס סמוך נכנס לתמונה. לאותה תלמידה מטפלת צמודה, אחות אביה. בין האחות המטפלת ובין מנשיקי נוצר קשר כלשהו, לא בהכרח קשר תמים.

נשמע מסובך? מורקמי ולא מסובך? כדי לסבר את האוזן, דמויות תצאנה מתמונת הרג קומנדטורה, העלמויות מסתוריות תתרחשנה ולמרות שזה בהחלט לא הטוב בספריו, מורקמי יודע לספר סיפור וזה לא הצנום בספריו.

את הספר תרגם שאול לוין מאנגלית ולא עינת קופר, שנהגה לתרגם מיפנית. התרגום לוקה בשגיאות, בחירת המילים לא תמיד במקום וזה בהחלט עוצר את מוזיקת הסיפור.