למאיר שלו יש את העמק שלו, קצת מהמדבר וטיפונת ירושלים. לעמוס עוז יש הרבה ירושלים, קיבוץ חולדה והבנה בכפרים. חיים באר מהלך בסמטאות ירושלים כבתוך שלו. העמקים, הכפרים והסמטאות של גרוסמן הם כולם אנושיים. ההבנה שלו בנבכי בני האדם פנומנלית ממש. המשפטים שלו מהממים, לעיתים נוטפי ארס, תמיד אוהבי אדם. איך אמר היכנשהו: לספר סוד לסופרת, זה כמו להתחבק עם כייס.
בגוף אני מבינה מהלך בשני מישורים: זה שבו רותם מקריאה סיפור שכתבה, שיש בו ממה שארע לאמה נילי בעברה המקצועי, זו השוכבת על ערש דווי ומקשיבה לסיפור הרווי מתח מיני בין מדריכת יוגה אי שם בקיץ הלוהט של ים המלח, באחד ממלונות הנופש בעבר, לבין קובי. מי הוא קובי? בסרט שיהיה, או בסדרה, דמותו של קובי נלקחה מעטיפת הספר החלקיקים האלמנטריים של מישל וולבק. הוא בן חמש-עשרה וחצי ואביו הגוץ, למרות תמירותו של "קובי", רוצה את בנו גבר-גבר כמוהו. מה מדריכת יוגה אמורה לעשות עם מידע כזה, להפוך נער לגבר-גבר? היא מחכה לבואו של גוצניק נוסף בדמות אביו ומקבלת נסיך מצרי, כהגדרתה.
רותם מקריאה ואמה, הלומת התרופות, מקשיבה לסיפור שקרה, אולי לא ממש כך, אבל קרה באמת. הלומה רק מהתרופות? רותם יודעת שלא תהיה הזדמנות נוספת להקראה, שיש בה שמץ אמת אכזרית ושפע ארוטיקה. קובי, שברח מכל שיעור ספורט בפנימיה, מתגלה כעלם חן גמיש, העושה כל מה שמבקשים ממנו עד שהוא ומדריכתו, בסיפור, בסיפור, נרדמים מזרן ליד מזרן באמצע השיעור. היה או לא היה? כנראה היה, אבל קובי הוא לא קובי, כי אם צחי וקובי הורחק מהפנימיה מסיבה עלומה. זו פנימיית סוף הדרך ולא מחזיקים עושי צרות.
מטעמי תקינות פוליטית, סיפור כזה לא היה יכול להתרחש היום. הוא נכתב ב-2001 ומה שמופיע בו חסר היגיון. צחי נפתח מעט מעט בפני נילי. פתאום חוקי היוגה מוגמשים וצחי שואל בתמימות עילגת כהרגלו אם אפשר גם מסז'. נילי לא מבינה באיזה מסז' מדובר, אבל זה מסתיים בחדרה ובעירום. עירום שלו. האנטנות שלכם הזדקרו, לא בטוח שהסיום המפוזר יספק אתכם, אבל הפוטנציאל האירוטי מושך עד הסוף המטורלל.
זהו הסיפור השני בספר. הראשון נסמך בכבדות על זרם התודעה ולא קריא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה